ארבעה סגנונות
בתחרויות יש ארבעה סגנונות. ״חתירה״ (קרול) היא הסגנון המהיר ביותר: הידיים מושכות לסירוגין והרגליים בועטות כל הזמן. מכיוון שבמקצי ״חופשי״ מותר לשחות בכל סגנון, כמעט כולם שוחים בהם חתירה. ״גב״ דומה לחתירה אבל שוכבים על הגב, ולכן זה הסגנון היחיד שמתחיל בתוך המים.
״חזה״ הוא הסגנון האיטי ביותר: הידיים נפתחות לצדדים כמו לב, והרגליים בועטות כמו צפרדע. ״פרפר״ הוא הסגנון הקשה ביותר: שתי הידיים יוצאות מהמים יחד, והגוף נע כמו גל עם בעיטת ״דולפין״. במקצה ״מעורב אישי״ שוחים את כל הארבעה לפי הסדר: פרפר, גב, חזה וחופשי.
הבריכה האולימפית
בריכה אולימפית ארוכה 50 מטרים, ויש בה מסלולים נפרדים לכל שחיין. השחיינים מתחילים בקפיצה מקובייה, ובסוף כל אורך מבצעים ״סיבוב״ — נוגעים או מתהפכים ודוחפים מהקיר. במקצים יש מרחקים מ־50 מטרים ועד 1,500 מטרים, וגם שליחים של ארבעה שחיינים. במים פתוחים, בים או באגם, שוחים 10 קילומטרים.
שחייה נכללה כבר באולימפיאדה הראשונה ב־1896 — אז שחו בים. השחיין האמריקני מייקל פלפס זכה ב־23 מדליות זהב אולימפיות, יותר מכל ספורטאי אחר. ובמשחקים הפראלימפיים זכו שחיינים ישראלים כמו איאד שלבי ועמי עומר דדאון במדליות זהב.
בטיחות במים — הכללים החשובים
נכנסים לים או לבריכה רק כשיש מציל, ורק כשמבוגר משגיח — גם אם יודעים לשחות טוב. בחופים בישראל מסתכלים על הדגל: דגל לבן — הרחצה מותרת; דגל אדום — הרחצה מסוכנת, ונכנסים רק בזהירות ולפי הוראות המציל; דגל שחור — אסור להיכנס למים בכלל. ומעולם לא נכנסים לים בחוף שאין בו מציל.
בים יש לפעמים ״זרם סחף״ — זרם חזק שמושך מהחוף פנימה. מי שנסחף לא נלחם בזרם אלא שוחה לאורך החוף, הצידה, עד שהזרם נחלש, ומרים יד וקורא לעזרה. אסור לקפוץ ראש למים רדודים או לא מוכרים, ואסור לשחק משחקי ״הטבעה״ גם בצחוק.
למה כדאי לשחות
שחייה מפעילה כמעט את כל השרירים בגוף, מחזקת את הלב והריאות ושומרת על המפרקים, כי המים נושאים חלק ממשקל הגוף. לכן היא מתאימה כמעט לכל גיל, וגם לאנשים אחרי פציעה. בבתי ספר רבים בישראל לומדים שחייה בכיתות היסודי.
כמו בכל ספורט, מתחילים בחימום ושותים מים — כן, גם בבריכה מזיעים. ומי שרק מתחיל ללמוד, לומד ממדריך מוסמך, צעד אחרי צעד: לנשום, לצוף, לבעוט — ורק אחר כך לשחות למרחק.