הפרפר נחשב לסגנון הקשה ביותר: הוא דורש כוח רב בכתפיים ותזמון מדויק. הוא נולד מתוך שחיית החזה — שחיינים גילו שמהר יותר להוציא את הידיים מעל המים — ובשנות ה־50 של המאה ה־20 הפך לסגנון נפרד.
הפרפר הוא הסגנון השני במהירותו, אחרי החתירה. במעורב אישי מתחילים בו, ובשליחים מעורבים הוא השלישי. לומדים אותו בשלבים: קודם בעיטת דולפין עם קרש, אחר כך תנועת ידיים, ורק בסוף הכול יחד.
המעורב האישי והשליחים המעורבים מראים כמה חשוב להכיר את כל ארבעת הסגנונות. גם מי שלא שוחה פרפר בתחרות נהנה מבעיטת הדולפין, שמחזקת את הבטן והגב.