מבית חולים בדרך לאולימפיאדה
אחרי מלחמת העולם השנייה חזרו חיילים רבים עם פגיעות בעמוד השדרה. רופא יהודי בשם לודוויג גוטמן, שברח מגרמניה הנאצית לאנגליה, עבד בבית החולים סטוק מנדוויל והאמין שספורט יכול לעזור לפצועים לחזור לחיים. ב־1948, ביום פתיחת האולימפיאדה בלונדון, ארגן תחרות קשתות לחולים בכיסאות גלגלים.
התחרות הקטנה הזאת גדלה משנה לשנה, ובשנת 1960 נערכו ברומא, מיד אחרי האולימפיאדה, משחקים שנחשבים היום למשחקים הפראלימפיים הראשונים. ישראל השתתפה בהם כבר אז. המילה ״פרא״ פירושה ״לצד״ — משחקים שמתקיימים לצד האולימפיאדה.
טל אביב 1968
ב־1968 אירחה ישראל את המשחקים הפראלימפיים, בתל אביב — בין השאר כי מקסיקו, שאירחה את האולימפיאדה, לא יכלה לארח גם אותם. כמה מאות ספורטאים מעשרות מדינות התחרו, והמשלחת הישראלית זכתה בכ־60 מדליות וסיימה במקום השלישי בטבלה.
בשנים ההן ישראל הייתה מעצמה פראלימפית: ספורטאים שנפצעו במלחמות ובתאונות התאמנו במרכזי ספורט מיוחדים, וחזרו עם הרבה מדליות. מאז 1960 זכו ספורטאים ישראלים במאות מדליות פראלימפיות — הרבה יותר מבמשחקים האולימפיים.
ענפים וסיווג
בפראלימפיאדה יש אתלטיקה, שחייה, טניס בכיסאות גלגלים, כדורסל בכיסאות גלגלים, חתירה, ג׳ודו לעיוורים, טאקוונדו, רכיבה על אופניים ועוד. יש גם ענף שנולד במיוחד: גולבול — משחק לעיוורים ולכבדי ראייה עם כדור שיש בו פעמונים, ששחקניו מזהים אותו לפי הצליל, כשכולם עם כיסוי עיניים כדי שיהיה הוגן.
כדי שהתחרות תהיה הוגנת, כל ספורטאי עובר ״סיווג״: בודקים איזו מוגבלות יש לו ועד כמה היא משפיעה על הענף, ומתחרים מול ספורטאים עם מצב דומה. לכן שמות המקצים נראים כמו קוד — למשל S4 בשחייה — ומספר נמוך יותר מסמן בדרך כלל מוגבלות גדולה יותר.
גיבורים ישראלים
נעם גרשוני, טייס שנפצע בתאונת מסוק, זכה במדליית זהב בטניס בכיסאות גלגלים בלונדון 2012. בטוקיו 2020 זכה השחיין איאד שלבי בשתי מדליות זהב, והיה הספורטאי הערבי־ישראלי הראשון שזכה במדליה פראלימפית או אולימפית. גם השחיין עמי עומר דדאון זכה בזהב בטוקיו, ובפריז 2024 הוסיף עוד שתי מדליות זהב.
החותרת מורן סמואל זכתה בארד בריו 2016, בכסף בטוקיו ובזהב בפריז 2024. הסיפורים האלה מזכירים לנו ששאלת הספורט היא לא ״מה אי אפשר לעשות״, אלא ״איך כן עושים את זה״ — ושכבוד לספורטאים פראלימפיים הוא כבוד לספורט כולו.