הסוס והאדם
סוסים בויתו לפני כחמשת אלפים שנה בערבות של אירופה ואסיה. במשך אלפי שנים הם היו ״המכונית״ וה״טרקטור״ של העולם: הם משכו עגלות ומחרשות, נשאו רוכבים ושליחים, והביאו דואר וסחורות. רק לפני כמאה שנה התחילו מכוניות וטרקטורים להחליף אותם.
הסוס הוא חיית מרעה וחיית טרף. בטבע הוא חי בעדר, אוכל עשב רוב שעות היום ובורח מהר מסכנה. זה מסביר הרבה מההתנהגות שלו: הוא נבהל מתנועה פתאומית, מרגיש בטוח יותר עם סוסים אחרים, וצריך לאכול כמויות קטנות לאורך כל היום.
שלושה טיפוסים עיקריים
נהוג לחלק סוסים לשלושה טיפוסים כלליים. סוסים ״חמי דם״ הם קלים, מהירים ומלאי אנרגיה — כמו הסוס הערבי, שגודל במדבריות חצי האי ערב וידוע בסיבולת, בראש המעודן ובזנב הגבוה, והוא מאבות גזעים רבים אחרים. סוסים ״קרי דם״ הם סוסי עבודה כבדים וחזקים, שגודלו למשוך משאות כבדים, והם בדרך כלל רגועים.
סוסים ״פושרי דם״ הם שילוב בין השניים, ומשמשים לרכיבה ולספורט. לצד אלה יש הפוני — סוס נמוך, שגובהו עד כמטר וחצי בערך בכתפיים. הפוני אינו ״סוס תינוק״ אלא סוס בוגר קטן וחסון, ורבים מהם מגיעים מאיים ומהרים עם אקלים קשה, כמו הפוני השטלנדי מצפון סקוטלנד.
איך סוס רואה, שומע וישן
העיניים של הסוס נמצאות בצדי הראש, ולכן הוא רואה כמעט מסביב — אבל יש לו ״שטח מת״ ממש מאחוריו וממש לפני האף. לכן לא ניגשים לסוס מאחור; ניגשים מהצד, בהליכה רגועה, ומדברים אליו כדי שידע שאנחנו מגיעים. האוזניים של הסוס זזות כמו אנטנות: אוזניים מופנות קדימה מעידות על עניין, ואוזניים שטוחות לאחור הן אזהרה.
סוסים יכולים לנמנם בעמידה, כי יש להם מנגנון ברגליים ש״נועל״ את המפרקים. אבל לשינה עמוקה הם צריכים לשכב, ובעדר תמיד נשאר סוס אחד ער שמשגיח.
סוסים פראיים ובטיחות
סוס פרז׳בלסקי, ממונגוליה, הוא הסוס שנחשב ״פראי״ ביותר שנשאר. הוא נכחד בטבע במאה העשרים, אבל גידול בגני חיות והחזרה לטבע החזירו אותו למונגוליה. סוסים אחרים שחיים בחופשיות, כמו המוסטנג באמריקה, הם צאצאים של סוסי בית שברחו.
ליד סוס שומרים על כללי בטיחות: לא עומדים מאחוריו, לא מאכילים סוס זר בלי רשות, ואם מאכילים — מכף יד שטוחה. רוכבים רק עם מדריך, עם קסדה ונעליים סגורות. סוס שוקל מאות קילוגרמים, וגם סוס עדין עלול לבעוט כשהוא נבהל.