כשחיית המחמד מזדקנת
כמו בני אדם, גם חיות מזדקנות. כלב או חתול מבוגר ישן יותר, הולך לאט יותר, ולפעמים שומע או רואה פחות טוב. בתקופה הזו הם צריכים קצת יותר עדינות: טיולים קצרים, שמיכה רכה, מים קרובים, וביקורים אצל וטרינר שעוזר להקל על כאבים.
ילדים יכולים לעזור הרבה: לשבת ליד החיה, ללטף בעדינות, לדבר אליה ולשמור שיהיה לה שקט. זמן כזה יחד הוא מתנה — גם לחיה וגם לנו.
החלטות קשות
לפעמים חיה חולה מאוד, וכבר אי אפשר לרפא אותה, והיא סובלת. במצב כזה הווטרינר והמבוגרים במשפחה עשויים להחליט לעזור לה להיפרד בלי כאב. זו החלטה קשה מאוד, שמקבלים מתוך אהבה ומתוך רצון שהחבר שלנו לא יסבול. הילדים לא צריכים להחליט — אבל מותר להם לשאול שאלות, ומבוגרים יכולים להסביר בכנות ובעדינות מה קורה.
חשוב לדעת: כשחיה מתה, זו לא אשמה של אף אחד מהילדים. לא בגלל שכעסנו עליה פעם, ולא בגלל ששכחנו פעם לתת לה מים. חיות מזדקנות וחולות, בדיוק כמו כל יצור חי.
מותר להרגיש
אחרי פרידה מחיית מחמד אפשר להרגיש עצב, כעס, בלבול, ולפעמים גם הקלה שהיא כבר לא סובלת. כל הרגשות האלה טבעיים. יש ילדים שבוכים הרבה, ויש ילדים שלא בוכים בכלל אבל חושבים על החיה כל הזמן. אין דרך ״נכונה״ להתגעגע.
עוזר לדבר: לספר להורים, למורה או לחבר מה מרגישים. מבוגרים יכולים לספר על חיות שהיו להם כשהיו קטנים. אם העצב נמשך זמן רב מאוד ומפריע לישון, לאכול או לשחק, כדאי לבקש עזרה ממבוגר — זה לא סימן לחולשה.
דרכים לזכור
משפחות רבות מוצאות דרכים לזכור את החבר שלהן: אלבום תמונות, ציור, מכתב פרידה, קופסת זיכרונות עם הקולר או הצעצוע האהוב, או שתילת צמח לזכרו. אפשר לספר יחד ״סיפורים מצחיקים״ על החיה — הצחוק הוא גם חלק מהזיכרון.
יש משפחות שרוצות חיה חדשה מהר, ויש שצריכות זמן רב. גם זה בסדר. חיה חדשה לא ״מחליפה״ את החבר שהיה — היא חבר אחר, עם סיפור משלה. כשהלב מוכן, אפשר לאמץ שוב ממקלט ולתת בית לחיה שמחכה.