כמה שפות יש, וכמה בסכנה
לפי מאגרי השפות הגדולים מדברים בעולם כ־7,000 שפות, ולפי ההערכות כ־40% מהן נמצאות בסכנת היעלמות. החלוקה לא שוויונית בכלל: מחצית מבני האדם מדברים רק כמה עשרות שפות גדולות, כמו סינית, אנגלית, ספרדית, הינדי וערבית, ואילו אלפי שפות מדוברות בידי קהילות קטנות — לפעמים בידי כפר אחד.
שפה נחשבת בסכנה כשהילדים כבר לא לומדים אותה מההורים. שפה יכולה להיות מדוברת בידי אלפי מבוגרים, אבל אם אף ילד לא גדל איתה, בעוד דור או שניים היא תיעלם. האו״ם הכריז על השנים 2022–2032 כ״עשור הבינלאומי לשפות הילידיות״, כדי לעזור לשמור עליהן.
למה שפות נעלמות?
יש כמה סיבות. לפעמים שלטונות אסרו לדבר בשפה, כמו בפנימיות לילדים ילידים בקנדה, בארצות הברית ובאוסטרליה, או בבתי הספר בהוואי וביפן. לפעמים הורים בחרו לא ללמד את הילדים, כי חשבו ששפה ״גדולה״ תעזור להם להצליח. ולפעמים אנשים עוברים לעיר, ושם כולם מדברים שפה אחרת.
כשהשפה נעלמת הולכים לאיבוד גם ידע ורעיונות: שמות של צמחי מרפא, דרכי ניווט, שירים וסיפורים. בשפת האיימרה, למשל, העבר נמצא ״לפנים״ והעתיד ״מאחור״; בכמה משפות אוסטרליה, כמו גוגו ימיתי׳ר, לא אומרים ״ימין״ ו״שמאל״ אלא ״צפון״ ו״דרום״, ולכן הדוברים יודעים בכל רגע איפה הצפון. כל שפה מלמדת אותנו דרך אחרת לחשוב.
שפות שחזרו לחיים
הדוגמה המפורסמת ביותר בעולם היא העברית. במשך כאלפיים שנה היא שימשה בעיקר לתפילה, לכתיבה וללימוד, ולא כשפת אם. בסוף המאה ה־19 התחילו אליעזר בן־יהודה ואחרים לדבר עברית בבית ולגדל ילדים בעברית, ובתי הספר ביישובים החדשים לימדו בה. היום מדברים עברית מיליוני אנשים — מקרה שאין לו כמעט אח ורע.
בניו זילנד פתחו המאורים ב־1982 ״קני שפה״ — גני ילדים שבהם סבים וסבתות מדברים עם הפעוטות רק במאורית. בהוואי פתחו גנים דומים, ובאירלנד, בוויילס ובאי מאן מלמדים שוב את השפות הקלטיות. עמים ילידיים בכל העולם מקליטים את הזקנים, כותבים מילונים, ומפתחים אפליקציות, שירי ראפ וסרטים מצוירים בשפתם.
מילים שהגיעו אלינו
גם בלי לדעת, כולנו משתמשים במילים משפות ילידיות. מנאוואטל של מקסיקו הגיעו שוקולד, עגבנייה ואבוקדו; מהשפות של האיים הקריביים — קאנו, ערסל (בלועזית ״המוק״), הוריקן וברביקיו; מקצ׳ואה — לאמה, פומה וקינואה; מטופי־גוארני — יגואר ופיראניה; משפות האינואיט — קיאק ואנורק; מהשפות של אוסטרליה — קנגורו וקואלה; ומהשפות הפולינזיות — טאבו וקעקוע (״טטו״).
כל מילה כזו היא מתנה קטנה מעם אחר. כדאי לחשוב על זה בפעם הבאה שאוכלים שוקולד: מישהו במקסיקו לפני מאות שנים נתן לזה שם — והשם הזה עבר לכל העולם.