שפות יהודיות
יידיש היא שפת האשכנזים, ונכתבת באותיות עבריות. לדינו היא שפת הספרדים, ספרדית עתיקה עם מילים עבריות. ערבית־יהודית נפוצה בעיראק, במרוקו, בתוניסיה ובתימן, והיא קרובה לערבית המדוברת אבל כוללת מילים עבריות וארמיות.
פרסית יהודית דוברה באיראן, ג׳והורי בקווקז, ואמהרית באתיופיה. בכולן נשמרו מילים עבריות לחגים, לתפילה ולנושאים של דת.
העברית החדשה
עברית הייתה במשך מאות שנים שפה של תפילה, ספרים ולימוד, ולא שפה מדוברת. בסוף המאה ה־19 פעל אליעזר בן־יהודה כדי להחזיר אותה לדיבור יומיומי. הוא יצר מילים חדשות, חיבר מילון וקבע שבביתו מדברים רק עברית.
העברית של ישראל לקחה מילים משפות רבות. ״נו״ מיידיש, ״סחתיין״ ו״יאללה״ מערבית, ועוד מילים ממגוון קהילות. כך כולם השאירו חותם על הדיבור היומיומי.
מוזיקה של עדות
כליזמר היא מוזיקה אשכנזית עממית של כינור וקלרינט, ושירי יידיש מספרים על חיי העיירה. בקהילות ספרדיות שרים רומנסות בלדינו. בצפון אפריקה יש מוזיקה אנדלוסית עם כלי כמו עוד וכינור, ובתימן שרים שירי שבת והולכים בקצב של תוף.
בקהילות אתיופיה שרים בתפילות ובחגים, ובבוכרה יש מקאם עשיר. הפיוט הוא שיר דתי, שמושר בבתי הכנסת, ובכל עדה יש לו ניגון משלו.
מוזיקה ישראלית משותפת
בישראל נולדה עם השנים מוזיקה חדשה שמשלבת השפעות של כל העדות. שירים שנעשו במזרח התיכון, באירופה ובצפון אפריקה נשמעים באותה רשימה. כך אפשר להקשיב יחד לכליזמר, לפיוט ולשיר פופ מודרני.
כדי לשמור על שפה צריך לדבר, לשיר ולקרוא בה. אפשר ללמוד שיר בשפה שהסבא או הסבתא מדברים, או לבקש מהם ללמד כמה משפטים. כך השפות לא נעלמות.
מילים שהגיעו מרחוק
בעברית היומיומית יש הרבה מילים שהגיעו מהעדות: ״נו״ מיידיש, ״יאללה״ ו״סחתיין״ מערבית, ו״חוצפה״ שחוזרת מהעברית דרך היידיש. כל מילה כזו מספרת על מפגש בין תרבויות.
אפשר לעשות משחק: כל תלמיד מביא מילה שהסבא או הסבתא אומרים, וכותב מה היא אומרת ומאיזו שפה היא. בסוף הכיתה מרכיבה מילון קטן של כל מה שנשמע בבתים השונים.
כשאתם שומעים שיר בשפה שלא מוכרת, נסו להבחין בקצב, בכלי הנגינה ובצליל של המילים. גם בלי להבין הכול, אפשר ללמוד הרבה על תרבות מהמוזיקה שלה, ואחר כך לשאול מה פירוש השיר.