ספרד והתור הזהב
המילה ״ספרד״ מופיעה בנבואת עובדיה, ובימי הביניים הפכה לשם של חצי האי האיברי. בתקופות רבות חיו שם יהודים, מוסלמים ונוצרים זה לצד זה. יהודי ספרד כתבו שירה, מדע, פילוסופיה ורפואה, והמשוררים והחכמים שלהם נחשבים עד היום לגדולים.
תקופה זו נקראת לפעמים ״תור הזהב של יהדות ספרד״. אבל היא לא נמשכה לנצח: ככל שהממלכות הנוצריות התחזקו, מצבם של היהודים החמיר.
גירוש ספרד
ב־31 במרץ 1492 הכריזו המלך פרדיננד והמלכה איזבלה שיהודים שלא יתנצרו יצטרכו לעזוב את ספרד תוך כמה חודשים. רבים בחרו לעזוב ולא להמיר את דתם. כמה מאות אלפי אנשים, לפי הערכות שונות, היו מעורבים; מספרים מדויקים אין, כי המקורות חלוקים.
חלק מהמגורשים עברו לפורטוגל, אך כבר ב־1496–1497 נאלצו שם יהודים להתנצר בכפייה. אחרים נסעו לממלכות אחרות באירופה, לצפון אפריקה, לאימפריה העות׳מאנית ולארץ ישראל. היהודים שהמירו דת ושמרו בסתר על מסורתם נקראו אנוסים.
קהילות חדשות סביב הים התיכון
האימפריה העות׳מאנית קיבלה פליטים רבים, וקהילות ספרדיות גדלו בסלוניקי, באיסטנבול, באיזמיר ובערים אחרות. בצפת שבגליל התיישבו חכמים, ושם נכתבו שירים ופירושים חדשים. רבי יוסף קארו כתב ״שולחן ערוך״, ספר ההלכה המרכזי של רבים.
המגורשים לקחו איתם את שפתם, שהתפתחה ל״לדינו״ (יהודית־ספרדית): ספרדית עתיקה עם מילים עבריות, שנכתבה לעיתים באותיות עבריות. הם לקחו גם רומנסות, מתכונים וניגוני תפילה.
ספרדים ומזרחים: למה הבלבול
בישראל המילה ״ספרדי״ משמשת בשתי משמעויות. במשמעות המצומצמת: צאצאי מגורשי ספרד. במשמעות הרחבה: כל מי שמתפלל לפי נוסח התפילה הספרדי ואינו אשכנזי, גם אם משפחתו מעולם לא חיה בספרד, כמו יוצאי תימן, עיראק או מרוקו.
מכאן ההבחנה ״ספרדים ומזרחים״. רבים בעדות המזרח מעדיפים להישאר בשם שלהם, למשל מרוקאים או עיראקים. אין כאן אחד נכון: חשוב להבין שיש שני שימושים, ולבקש מכל אדם לומר איך הוא קורא לעצמו.
מה נשאר מספרד
מגורשי ספרד שמרו אלפי שנים על מפתחות הבתים שעזבו, ועל תחושת געגוע לספרד. בשנים האחרונות העניקו ספרד ופורטוגל לצאצאים מסוימים אפשרות לבקש אזרחות, וזה העלה עניין גדול בשורשים.
במוזיקה, במטבח ובשפה עדיין אפשר לשמוע ולטעום את הקשר. שירי הרומנסות, שמות המשפחה כמו טולדנו, קסטרו ופרץ, והמילים הספרדיות בלדינו הם עדות חיה לתקופה ההיא.