פופ ורוק
פופ — קיצור של ״פופולרי״ — הוא מוזיקה שנועדה להגיע לכמה שיותר אנשים. שירי פופ קצרים לרוב, עם פזמון קליט, מבנה ברור של בית־פזמון־גשר ומילים על נושאים שכולם מכירים. הפופ שואל כל הזמן מסגנונות אחרים — רוק, היפ־הופ, אלקטרוני — ולכן הוא משתנה מעשור לעשור.
הרוק נולד בארצות הברית בשנות ה־50 מתוך שילוב של בלוז, ריתם אנד בלוז וקאנטרי. הכלים המרכזיים שלו הם גיטרה חשמלית, גיטרה בס, מערכת תופים ושירה, ולעיתים קרובות הוא נשמע רועש ואנרגטי. במשך השנים הוא התפצל לסגנונות רבים — מרוק רך ועד מטאל כבד.
היפ־הופ, ראפ ור־אנד־בי
היפ־הופ נולד בשנות ה־70 בשכונת הברונקס בניו יורק, כתרבות שלמה: די־ג׳יי שמנגנים לופים של תופים, ראפרים (״אם־סי״) שמדברים בקצב מעל הביט, ריקוד ברייקדאנס וגרפיטי. ראפ הוא הדרך לבצע את המילים — דיבור קצבי וחרוזים — וההיפ־הופ הוא הסגנון והתרבות שסביבו. הביט נע לרוב סביב 80–100 BPM.
ר־אנד־בי (ריתם אנד בלוז) התחיל בשנות ה־40 כשם לסגנון של מוזיקה אפרו־אמריקנית לריקוד, ובמשך השנים השתנה. היום הוא מתאר לרוב שירים עם שירה רכה ומקושטת, הרמוניות עשירות וקצב איטי־בינוני. הסגנונות האלה משפיעים מאוד על הפופ של היום.
דיסקו, רגאיי ומוזיקה לטינית
דיסקו פרח בסוף שנות ה־70: ביט ״ארבע על הרצפה״, בס קופצני, כלי מיתר ונשיפה, וריקודים במועדונים. מהדיסקו ומהדי־ג׳יי שלו צמח בהמשך ההאוס. רגאיי נולד בג׳מייקה בסוף שנות ה־60, עם קצב רגוע והטעמה על הפעמות ״החלשות״ — הגיטרה מכה ״בין״ הפעמות — ובס עמוק ומלודי.
המוזיקה הלטינית כוללת סגנונות רבים מאמריקה הלטינית והקריביים — סלסה, סמבה, בוסה נובה ורגאטון, שהוא סגנון ריקודים עם קצב מוכר ומתגלגל, בערך 90–100 BPM. רבים מהם מבוססים על דפוסי קצב שהגיעו מאפריקה והתערבבו עם מוזיקה מאירופה.
ומה בישראל
בישראל נפגשים סגנונות מכל העולם: רוק ופופ, היפ־הופ בעברית, מוזיקה אלקטרונית, ומוזיקה מזרחית ים־תיכונית — שמשלבת סולמות וכלים מהמזרח התיכון, מיוון ומצפון אפריקה, כמו העוד, הבוזוקי והדרבוקה, עם קצבים לריקוד. יש גם שירי ארץ ישראל, מוזיקה חסידית, מוזיקה אתיופית, יוונית ועוד.
אין סגנון ״טוב יותר״ מאחר — יש סגנונות שמתאימים לרגעים שונים ולאנשים שונים. די־ג׳יי טוב מכיר הרבה סגנונות ויודע לחבר ביניהם בכבוד. ובעמוד סגנונות מוזיקה באתר אפשר לשמוע את הקצב של כל סגנון ולנגן את הסולמות שלו.