לתרבות ההיפ־הופ יש כמה ״יסודות״: הדי־ג׳יי, שמנגן לופים של תופים ועושה סקרץ׳; הראפ — דיבור קצבי בחרוזים מעל הביט; הברייקדאנס; והגרפיטי. לפי הסיפור המקובל, נקודת הפתיחה היא מסיבה בברונקס באוגוסט 1973, שבה די־ג׳יי מתח שוב ושוב את קטע התופים של תקליטים בעזרת שני פטיפונים.
הביט של היפ־הופ נע לרוב סביב 80–100 BPM, עם קיק כבד, סנר על 2 ו־4 ולעיתים קרובות דגימות משירים ישנים — באישור. מאז שנות ה־70 התפשט ההיפ־הופ לכל העולם, וגם בישראל יש סצנת היפ־הופ בעברית ובשפות נוספות. הוא השפיע מאוד על הפופ, על האופנה ועל השפה.