בשנות ה־70 שמו די־ג׳יי בברונקס לב שהרוקדים מתלהבים בדיוק ברגעים הקצרים של התופים בשירי פאנק וסול. לפי הסיפור המקובל, באוגוסט 1973 די־ג׳יי צעיר ניגן שני עותקים של אותו תקליט על שני פטיפונים, ועבר ביניהם כדי למתוח את הברייק לדקות. הרוקדים שרקדו בקטעים האלה נקראו ״בי־בויז״ ו״בי־גירלז״ — ומכאן ה״ברייקדאנס״.
מהרעיון הזה צמח ההיפ־הופ, ומאוחר יותר — עם דגימות של ברייקים מואצים — גם סגנונות כמו ג׳אנגל ודראם אנד בייס. ברייקביט נשמע ״שבור״ ומקפץ יותר מביט ״ארבע על הרצפה״, כי הקיק והסנר לא מכים בדפוס קבוע ופשוט.