כמו שהשם אומר, יש בו שני גיבורים: תופים מהירים ומורכבים, שמבוססים לרוב על ״ברייקים״ מוקלטים — קטעי תופים משירי פאנק וסול — שהואצו וחתכו מחדש, וקו בס עמוק ואיטי שנע מתחתם. השילוב יוצר תחושה מיוחדת: הגוף יכול לזוז בקצב המהיר של התופים, או בקצב האיטי — חצי — של הבס.
הסגנון צמח מתוך ״ג׳אנגל״, שהתפתח בבריטניה בסצנת הרייב, עם השפעות של רגאיי, היפ־הופ והאוס. כי 170 BPM הוא בערך פי שניים מ־85, די־ג׳יי יכולים לחבר דראם אנד בייס גם לשירי היפ־הופ איטיים.

