מיקס — לתת לכל כלי מקום
מיקס (״מיקסינג״, ערבול) הוא השלב שבו לוקחים את כל הערוצים המוקלטים ומאזנים ביניהם, כך שכל כלי נשמע ברור ושהשיר כולו נשמע כמו יחידה אחת. דמיינו צילום קבוצתי: צריך שכל אחד ייראה, אבל מישהו עומד במרכז. בשיר, בדרך כלל השירה במרכז, והשאר בונה סביבה.
הכלי הבסיסי ביותר הוא העוצמה: לכל ערוץ יש ״פיידר״ — מחוון שמגביר או מחליש אותו. מתחילים מהקיק והבס, מוסיפים שירה, ואז כל השאר. אחר כך יש פאנינג — הזזת כלי בין הרמקול השמאלי לימני. קיק, בס ושירה נשארים לרוב באמצע, וגיטרות, קולות ליווי וכלי הקשה מתפזרים לצדדים — כך נוצר ״מרחב״.
אקולייזר, קומפרסור והד
אקולייזר (EQ) משנה את הצבע של צליל: מחזק או מחליש תדרים נמוכים (בס), אמצעיים וגבוהים (״אוויר״ וברק). אם הבס והקיק ״נלחמים״ על אותו מקום, מחלישים מעט את אחד מהם בתדר שבו השני חזק. אוזן האדם שומעת בערך בין 20 ל־20,000 הרץ, וכל כלי ״גר״ בחלק אחר של הטווח.
קומפרסור מקטין את ההבדל בין החלקים השקטים לחזקים של ערוץ — למשל זמר שלוחש ואחר כך צועק — כך שהכול נשמע אחיד יותר וברור. ריוורב (הד) מוסיף תחושה של חלל: חדר קטן, אולם או כנסייה גדולה. קצת הד עושה שירה נעימה; יותר מדי — והכול נשמע רחוק ומטושטש.
מאסטרינג — הליטוש האחרון
אחרי שהמיקס גמור, יוצא ממנו קובץ אחד — ״סטריאו״ של כל השיר. מאסטרינג הוא העבודה על הקובץ הזה: תיקונים עדינים של צבע ועוצמה, כדי שהשיר יישמע טוב בכל מקום — באוזניות, ברמקול של טלפון, במכונית ובמועדון — וכדי שכל השירים באלבום יישמעו כחלק ממשפחה אחת.
בעבר נהגו להגביר שירים ככל האפשר כדי שיבלטו ברדיו, ומחיר ה״מלחמת עוצמות״ הזו היה שירים שטוחים ומעייפים. היום שירותי השמעה רבים מאזנים את העוצמה בין שירים באופן אוטומטי, ולכן מאסטרינג טוב שומר על ״נשימה״ — הבדל בין חלקים שקטים לחזקים.
איך מקשיבים כמו מהנדס סאונד
מהנדסי סאונד בודקים מיקס בכמה מקומות: ברמקולים, באוזניות ובטלפון. הם מקשיבים בווליום נמוך עד בינוני — בווליום גבוה הכול נשמע ״מרשים״, והאוזניים מתעייפות מהר. ומדי פעם הם משווים לשיר מוכר בסגנון דומה, כדי לבדוק אם הבס או השירה חזקים מדי.
עוד כלל: לנוח. אחרי שעה של הקשבה רצופה האוזן מתרגלת ומפסיקה לשמוע בעיות. הפסקה של עשר דקות בשקט — ופתאום שומעים שוב. זו גם שמירה על השמיעה, שעליה יש שיעור נפרד.