איך מיקרופון ״שומע״
מיקרופון הופך גלי קול לאות חשמלי. בתוכו יש קרום דק שרוטט כשהקול פוגע בו, והרטט מומר לחשמל. יש שני סוגים עיקריים: מיקרופון דינמי — חזק ועמיד, פחות רגיש לרעשי רקע, מתאים לשירה בקול רם ולתופים; ומיקרופון קונדנסר — רגיש יותר ושומע פרטים עדינים, אבל גם את המקרר במטבח. גם בטלפון יש מיקרופון קטן וטוב למדי.
המיקרופון הופך את הצליל לדיגיטלי — לרצף של מספרים. באיכות של תקליטור מודדים את הצליל 44,100 פעמים בכל שנייה. הקובץ נשמר במחשב, ושם אפשר לערוך אותו.
החדר חשוב יותר מהציוד
בחדר ריק עם קירות חלקים הצליל ״קופץ״ מקיר לקיר ויוצר הד שנשמע בהקלטה. לכן חדר עם ספה, שטיח, וילונות וארון מלא בגדים מתאים יותר להקלטה. ״טריק״ מוכר של מקליטים בבית: לשיר מול ארון בגדים פתוח, כי הבגדים בולעים את ההחזרות.
לפני שמקליטים מכבים מאוורר ומזגן, סוגרים חלון, משתיקים את הטלפון ומבקשים מבני המשפחה כמה דקות של שקט. ומרחק: כ־15–20 סנטימטרים בין הפה למיקרופון הוא נקודת התחלה טובה. רחוק מדי — ההקלטה חלשה ומלאת חדר; קרוב מדי — שומעים נשיפות על הצלילים ״פ״ ו״ב״. מסנן ״פופ״, אפילו גרב דקה על מסגרת, עוזר.
רמת הקלטה ואוזניות
בכל תוכנת הקלטה יש מד שמראה כמה חזק הצליל נכנס. אם המד מגיע עד הסוף ונדלק באדום, הצליל ״נחתך״ ונשמע מעוות — זה נקרא ״קליפינג״, ואי אפשר לתקן אותו אחר כך. לכן מכוונים את רמת הכניסה כך שבקטע החזק ביותר המד מגיע רק לבערך שני שלישים. עדיף הקלטה קצת חלשה מהקלטה ״שרופה״.
בזמן ההקלטה שומעים את הביט או הליווי באוזניות סגורות — לא ברמקולים, כי אחרת המיקרופון יקלוט גם אותם. ומקליטים עם ״קליק״ — מטרונום באוזניות — כדי לשמור על טמפו קבוע. כך יהיה קל לחבר חלקים ולערוך.
טייקים, שמות ושמירה
טייק הוא ניסיון הקלטה אחד. אף אחד לא מקליט שיר מושלם בפעם הראשונה: מקליטים כמה טייקים, ואחר כך בוחרים את הטוב ביותר — או מחברים את החלקים הטובים מכמה טייקים. מקליטים כל כלי בערוץ נפרד: קודם הליווי, אחר כך שירה, ואז קולות ליווי.
וטיפ של מקצוענים: לתת לקבצים שמות ברורים (״פזמון — טייק 3״), לשמור עותק נוסף במקום אחר, ולנוח. קול צריך הפסקות ומים, ואוזניים עייפות שומעות פחות טוב. שעה של הקלטה ממוקדת עדיפה על ארבע שעות של עייפות.