לחן — המנגינה שאפשר לשרוק
לחן (מלודיה) הוא רצף של צלילים בזה אחר זה — החלק שאפשר לשיר, לשרוק או לזמזם. לחן טוב בנוי לרוב מצעדים קטנים (צליל לשכן שלו) ומדי פעם קפיצה גדולה שמושכת תשומת לב. לחנים רבים עולים לשיא באמצע ויורדים לקראת הסוף, כמו גבעה.
הלחן משתמש בצלילים מתוך סולם — סדרה של שבעה צלילים מסודרים, כמו דו־רה־מי־פה־סול־לה־סי. הצליל הראשון של הסולם נקרא טוניקה, והוא מרגיש כמו ״הבית״: כשלחן מסתיים עליו, יש תחושה של סיום ומנוחה. כשהלחן נעצר על צליל אחר, מרגישים שהשיר עוד לא נגמר.
הרמוניה ואקורדים
הרמוניה היא מה שקורה כשכמה צלילים נשמעים יחד. אקורד הוא קבוצה של שלושה צלילים או יותר שמנגנים בבת אחת. האקורד הבסיסי, ״משולש״, נבנה כך: לוקחים צליל, מדלגים על אחד בסולם ולוקחים את הבא, ושוב מדלגים. למשל דו־מי־סול הוא אקורד דו מז׳ור.
אקורד מז׳ור נשמע לרוב שמח ובהיר, ואקורד מינור נשמע עצוב, רציני או מסתורי — וההבדל ביניהם הוא צליל אחד באמצע. בגיטרה ובפסנתר מלווים את השיר באקורדים בזמן שהזמר שר את הלחן, ובדף אקורדים לגיטרה באתר אפשר לראות איך מנגנים את הנפוצים שבהם.
מהלך אקורדים
מהלך אקורדים הוא סדר האקורדים שחוזר לאורך השיר. מוזיקאים ממספרים את האקורדים לפי מקומם בסולם בספרות רומיות: I (הראשון), IV (הרביעי) ו־V (החמישי). בסולם דו מז׳ור אלה דו, פה וסול. אלפי שירים — מבלוז ורוק ועד שירי ילדים — בנויים בעיקר על שלושת האקורדים האלה, ועוד הרבה מאוד על ארבעה אקורדים בסדר קבוע.
האם זה אומר שכל השירים אותו דבר? ממש לא. אותו מהלך אקורדים יכול לשאת לחנים, קצבים ומילים שונים לגמרי. מהלכי אקורדים נפוצים אינם שייכים לאף אחד, וכל יוצר רשאי להשתמש בהם — מה שהופך שיר למקורי הוא בעיקר הלחן והמילים.
סולם, מפתח ומה זה אומר לדי־ג׳יי
כששיר בנוי סביב סולם מסוים, אומרים שהוא ״בסולם״ או ״במפתח״ של הטוניקה שלו — למשל ״בלה מינור״. די־ג׳יי מתקדמים שמים לב לזה: כששני שירים באותו סולם, או בסולמות קרובים, מנגנים אותם יחד והם נשמעים נעים. כשהסולמות רחוקים, הצלילים ״מתנגשים״ ונשמעים צורמים. לזה קוראים ״מיקס הרמוני״.
אם אתם רוצים לשמוע את ההבדל בין מז׳ור למינור, או מה זה אקורד, יש בדף מושגים במוזיקה באתר הדגמות שומעים, ובדף סגנונות מוזיקה אפשר לנגן סולמות שונים — מבלוז ועד חיג׳אז.