שלב 1: אותו BPM
כדי ששני שירים יתנגנו יחד, הפעמות שלהם צריכות להיות באותה מהירות. אם שיר אחד הוא 124 BPM והבא 126 BPM, מאטים מעט את השיר הבא בעזרת פיידר הפיץ׳ — כאחוז וחצי — עד ששניהם 124. כשהמהירויות רחוקות מדי, בוחרים שיר אחר, או משתמשים במעבר שלא דורש התאמה, כמו חיתוך מהיר.
בתוכנות רבות יש כפתור ״סינק״ שמשווה את ה־BPM אוטומטית. זה נוח, אבל כדאי ללמוד לעשות את זה גם באוזן: לפעמים התוכנה טועה, ולפעמים — במיוחד עם תקליטים או שירים שהוקלטו עם מתופף חי — הטמפו משתנה מעט לאורך השיר.
שלב 2: ביט־מאצ׳ינג
גם אם ה־BPM זהה, צריך שהפעמות ייפלו באותו רגע בדיוק. זה ביט־מאצ׳ינג: הדי־ג׳יי שומע באוזניות את השיר הבא (בעזרת הקיו), מתחיל אותו בדיוק על פעמה חזקה של השיר המתנגן, ומקשיב אם הקיקים של שניהם מכים יחד. אם שומעים ״קלופ־קלופ״ כמו דהירת סוס — אחד השירים מקדים או מאחר.
מתקנים בנגיעה קלה: דחיפה עדינה של התקליט או הצלחת קדימה, או האטה קלה. אחרי כמה שניות של בדיקה — אם הקיקים נשמעים כאחד — אפשר להתחיל להכניס את השיר לרמקולים. זו מיומנות שדורשת סבלנות; די־ג׳יי מתאמנים עליה שבועות.
שלב 3: פרייזינג — המעבר בזמן הנכון
מוזיקה לריקוד בנויה ממשפטים של 8, 16 ו־32 פעמות. פרייזינג פירושו להתחיל את השיר הבא בתחילת משפט, כך שהחלקים של שני השירים ״מתחלפים״ באותו רגע — למשל הסיום של שיר אחד מתחלף בדיוק כשהפתיחה של הבא מסתיימת והבית מתחיל. מעבר שמתחיל באמצע משפט נשמע ״עקום״, גם אם הפעמות מתאימות.
בשביל זה הדי־ג׳יי מכיר את השירים שלו: יודע כמה פעמות אורכת הפתיחה, מתי מגיע הדרופ, ואיפה יש קטע של תופים בלבד. בתוכנות אפשר לסמן ״נקודות קיו״ — סימניות בשיר — כדי לקפוץ בדיוק לתחילת משפט.
סוגי מעברים ומיקס הרמוני
מעבר ארוך: שני השירים מתנגנים יחד 16 או 32 פעמות, והדי־ג׳יי מוריד בהדרגה את הבס של השיר הישן ומעלה את של החדש — ״החלפת בס״. חיתוך: בסוף משפט עוברים בבת אחת לשיר הבא, טוב במיוחד כשה־BPM שונה. אקו־אאוט: מוסיפים הד לשיר הישן ברגע שמנתקים אותו, והוא ״נמוג״ בזמן שהחדש מתחיל.
מיקס הרמוני הוא השכבה המתקדמת: בוחרים שירים בסולמות שמתאימים זה לזה, כדי שגם המנגינות — לא רק התופים — יישמעו טוב יחד. די־ג׳יי רבים משתמשים ב״גלגל״ שמסדר את הסולמות כך שסולמות שכנים מתאימים. וזכרו: אף מעבר לא מציל שיר שלא מתאים לרגע. הבחירה מה לנגן חשובה יותר מכל טכניקה.