המילה באה מהאנגלית vibe, קיצור של vibration — רטט. הרעיון הוא שלמקום או לאדם יש ״רטט״ שמרגישים בלי להסביר במילים. אומרים ״וייב של קיץ״ על שיר שמזכיר חופש, ״וייב רגוע״ על בית קפה שקט, ו״וייב רע״ כשמשהו מרגיש לא נעים.
יש גם צורות שנגזרו ממנה, כמו ״לעשות וייב״ (ליצור אווירה) או ״מתווייב״ (נהנה מהאווירה). הוויב הוא דבר סובייקטיבי — מה שנותן לאחד וייב טוב יכול לא לדבר לאחר. בעברית אפשר לומר במקומו אווירה, הלך רוח או תחושה.

