ב־1816 בדק הרופא הצרפתי רנה לנק מטופלת צעירה, והרגיש לא נוח להצמיד את האוזן לחזה שלה, כמו שנהגו אז. הוא גלגל כמה דפים לצינור, הצמיד קצה אחד לחזה והשני לאוזן — ושמע את הלב חזק וברור יותר. אחר כך בנה צינור עץ, וקרא לו סטטוסקופ — ״רואה החזה״ ביוונית.
לנק למד להבחין בין קולות של ריאות בריאות לחולות, ועזר לרופאים לזהות מחלות. בהמשך הוסיפו לסטטוסקופ שני צינורות גמישים לשתי האוזניים וקרום שמגביר את הקול. היום יש גם סטטוסקופים אלקטרוניים, אבל רוב הרופאים עדיין משתמשים בעיקרון של לנק.