הרמז בשכבת החרסית
בסוף שנות השבעים חקרו האב והבן לואיס ווולטר אלוורס, פיזיקאי וגאולוג, שכבה דקה של חרסית שמפרידה בין סלעים מתקופת הקרטיקון לבין הסלעים שאחריה. הם מצאו בה כמות גבוהה מאוד של יסוד נדיר בשם אירידיום. אירידיום נדיר על פני כדור הארץ, אבל נפוץ יותר באסטרואידים.
בשנת 1980 הם פרסמו רעיון נועז: אסטרואיד ענק פגע בכדור הארץ, התפרק, והאבק שלו התפזר על פני כל העולם ויצר את השכבה. אותה שכבה נמצאה אחר כך במקומות רבים בעולם, בדיוק בגבול שבו נעלמים מאובני הדינוזאורים.
המכתש שנמצא
אם היה אסטרואיד ענק — איפה המכתש? בשנות התשעים החוקרים זיהו אותו: מכתש קבור ברוחב של כ־180 עד 200 קילומטרים, בחצי האי יוקטן שבמקסיקו, שחציו מתחת לים. הוא נקרא מכתש צ׳יקשולוב, על שם כפר קרוב.
לפי החישובים, האסטרואיד שיצר אותו היה ברוחב של כ־10 קילומטרים — בערך כמו הר האוורסט. בכדור הארץ אין מכתש כזה שנראה לעין, כי הוא כוסה עם השנים בשכבות סלע, וחוקרים מצאו אותו בעזרת מדידות של כוח המשיכה והמגנטיות ובקידוחים.
מה קרה ביום הפגיעה ואחריו
הפגיעה שחררה אנרגיה עצומה. היא יצרה גלי צונאמי ענקיים, רעידות אדמה ושריפות, ושלחה לאוויר כמויות אדירות של אבק, פיח וגזים. החוקרים חושבים שהאבק והפיח חסמו חלק גדול מאור השמש במשך חודשים ואולי שנים, והעולם נעשה חשוך וקר.
בלי אור שמש, צמחים רבים לא יכלו לגדול. כשהצמחים מתו, אוכלי הצמחים נשארו בלי מזון, ואחריהם גם הטורפים שאכלו אותם. בעלי חיים גדולים, שצריכים הרבה מזון, נפגעו במיוחד. לפי ההערכות, כשלושה רבעים ממיני הצמחים ובעלי החיים נכחדו.
וגם הרי געש
באותה תקופה התפרצו בהודו של היום הרי געש ענקיים במשך זמן רב, ושפכו כמויות אדירות של לבה שיצרו את ״מדרגות דקן״. ההתפרצויות פלטו גזים ששינו את האקלים. חלק מהחוקרים חושבים שהרי הגעש החלישו את עולם החי עוד לפני הפגיעה, או הוסיפו לנזק אחריה.
רוב החוקרים מסכימים היום שהאסטרואיד היה הסיבה העיקרית להכחדה, אבל עדיין מתווכחים כמה השפיעו הרי הגעש. זו שאלה פתוחה, ובכל שנה מתפרסמים מחקרים חדשים עם מדידות מדויקות יותר של הזמנים.
מי שרד
לא כולם נכחדו. שרדו ציפורים, בעיקר כאלה שאכלו זרעים וחיו על הקרקע, וגם יונקים קטנים, צבים, תנינים, לטאות, נחשים, צפרדעים, כרישים ודגים רבים. לרובם היה משהו משותף: הם היו קטנים, יכלו להסתתר במחילות או במים, ולא היו צריכים הרבה מזון.
אחרי ההכחדה נפתחה הזדמנות. היונקים, שעד אז היו בעיקר קטנים, התפתחו במשך מיליוני שנים לצורות רבות וגדולות — עד פילים, לווייתנים, ובסוף גם בני אדם. במובן מסוים, אנחנו כאן בזכות האסטרואיד שהכחיד את הדינוזאורים.