מיתוס: אנשים חיו עם דינוזאורים
בסרטים מצוירים ובפרסומות רואים לפעמים אנשי מערות רוכבים על דינוזאורים. זה מצחיק, אבל לא אפשרי. הדינוזאורים הלא־עופיים נכחדו לפני כ־66 מיליון שנה, ובני האדם המודרניים הופיעו רק לפני כ־300 אלף שנה, לפי ההערכות. ביניהם עברו יותר מ־65 מיליון שנים.
גם הממותה, שהיא לא דינוזאור אלא יונק, חיה בתקופת הקרח — הרבה אחרי הדינוזאורים. אותו דבר לגבי חתולי חרב־שן ומגלודון. כל אלה ״חיות קדומות״, אבל לא דינוזאורים, ולא חיו איתם.
מיתוס: אפשר להחזיר דינוזאור מ־DNA
בסרט מפורסם, מדענים מוציאים דם של דינוזאור מיתוש שנלכד בענבר, ומשבטים דינוזאורים. רעיון מבריק לסרט — אבל המדע אומר שזה לא אפשרי. החומר התורשתי, ה־DNA, מתפרק עם הזמן, ואפילו בתנאים הטובים ביותר הוא אינו שורד מיליוני שנים.
הדנ״א העתיק ביותר שהצליחו לקרוא עד היום הוא בן כשני מיליון שנים, לפי הדיווחים — הרבה פחות מ־66 מיליון שנה. לכן גם אם נמצא יתוש בענבר מתקופת הדינוזאורים, לא נוכל לשחזר ממנו דינוזאור.
מיתוס: דילופוזאורוס ירק ארס
באותו סרט מופיע הדילופוזאורוס כדינוזאור קטן עם צווארון מתנפח שיורק ארס. במציאות הדילופוזאורוס היה טורף באורך של כשישה או שבעה מטרים, שחי לפני כ־190 מיליון שנה באריזונה. היו לו שתי ציצות דקות על הראש — ומכאן שמו, ״לטאה עם שתי ציצות״.
אין שום ראיה מאובנת לצווארון מתנפח או לארס. יוצרי הסרט הוסיפו אותם כדי ליצור דמות מפחידה ומיוחדת. זה בסדר בסרט — כל עוד זוכרים שזו המצאה.
מיתוס: הדינוזאורים היו אטיים וטיפשים
לפני מאה שנה חשבו שהדינוזאורים היו זוחלים איטיים ומגושמים, שגררו את הזנב על הקרקע וחיו בביצות. בשנות השישים והשבעים חוקרים כמו ג׳ון אוסטרום, שתיאר את הדיינוניכוס בשנת 1969, הראו שדינוזאורים רבים היו פעילים, זריזים וקרובים לציפורים. התקופה הזאת נקראת ״הרנסנס של הדינוזאורים״.
מאז אנחנו יודעים שהזנבות היו מורמים מהקרקע — אין כמעט עקבות של גרירת זנב. החוקרים גם התווכחו אם הדינוזאורים היו ״חמי דם״ כמו ציפורים או ״קרי דם״ כמו לטאות, והיום רבים חושבים שהתשובה נמצאת אי שם באמצע ושונה בין קבוצות.
מיתוס: מגילים בפחמן 14
שומעים לא פעם ש״בדקו את הדינוזאור בפחמן 14״. אבל השיטה הזאת עובדת רק על חומרים צעירים, עד כ־50 אלף שנה בערך. לחומר בן מיליוני שנים כבר לא נשאר פחמן 14 שאפשר למדוד.
כדי לקבוע גיל של דינוזאורים, מודדים יסודות רדיואקטיביים אחרים, כמו אורניום, בשכבות של אפר געשי שמעל ומתחת למאובן. היסודות האלה מתפרקים לאט מאוד ובקצב ידוע, כמו שעון. בכל מיתוס, כדאי לשאול את השאלה הכי חשובה במדע: ״איך יודעים את זה?״