בכל אזור בכורדיסטן היה ניב אחר, ודובריה קראו לה בשמות כמו ״לשנה דידן״, ״השפה שלנו״. בשפה הזו תרגמו את התורה בעל פה, סיפרו סיפורים ושרו שירים בחתונות ובחגים.
רוב הדוברים עלו לישראל בשנות ה־50, והיום מדברים בה בעיקר המבוגרים. חוקרים מקליטים את הדוברים, ומועדוני תרבות מלמדים אותה לצעירים, כדי ששפה עתיקה כל כך לא תיעלם.
גם יהודים מאזורים סמוכים בעיראק ובאיראן דיברו ניבים של ארמית חדשה, וכל ניב שמר מילים ופתגמים משלו. מילים כמו ״אבא״ ו״סבא״ בעברית של היום הגיעו בכלל מארמית, ולכן כשמדברים ארמית חדשה אפשר לפעמים לזהות מילים מוכרות.
שפות יהודיות הן אוצר: כל אחת שומרת מילים, ניגונים ופתגמים שלא קיימים בשום מקום אחר. אפשר ללמוד כמה מילים, להקשיב לשיר ולבקש מדוברים ותיקים להקליט סיפור, כך השפה נשמרת לדורות הבאים.