הלבנית הולכת לאט במים רדודים או עומדת בלי לזוז, ואז שולחת את הצוואר קדימה ותופסת דג קטן, סרטן או חרק מים. לפעמים היא מנערת את הרגל בתוך המים, וכפות הרגליים הצהובות מבריחות דגים מהמסתור.
בעונת הקינון יש ללבנית נוצות ארוכות ועדינות על הגב ובעורף. בעבר צדו לבניות רבות כדי לקשט כובעים בנוצות האלה, ובעקבות זה קמו חלק מארגוני השמירה על ציפורים הראשונים בעולם.
הלבניות מקננות במושבות, יחד עם אנפות אחרות, על עצים ליד מים. בישראל רואים אותן כל השנה בחופים, בנחלים ובבריכות הדגים.

