פוביזם וקוביזם
ב־1905 הציגו אנרי מאטיס וחבריו בפריז ציורים בצבעים עזים ולא ״נכונים״: פנים ירוקות, עצים אדומים. מבקר כינה אותם ״פוב״ — חיות פרא — והתנועה נקראה פוביזם. הרעיון: הצבע לא חייב להעתיק את המציאות, הוא יכול לבטא הרגשה.
זמן קצר אחר כך פיתחו פבלו פיקאסו וז׳ורז׳ בראק את הקוביזם. הם פירקו חפצים ואנשים לצורות גאומטריות והראו אותם מכמה צדדים בבת אחת, כאילו הולכים מסביב לחפץ ומציירים את כל הצדדים על אותו בד. דיוקן קוביסטי יכול להראות אף מהצד ושתי עיניים מלפנים.
אמנות מופשטת
וסילי קנדינסקי, צייר רוסי שאהב מוזיקה, שאל: אם מוזיקה יכולה לרגש בלי לספר סיפור, למה ציור לא יכול? בסביבות 1910 הוא התחיל לצייר ציורים בלי שום דבר מוכר — רק צבעים, קווים וצורות. זו האמנות ״המופשטת״. הוא אפילו קרא לחלק מציוריו ״קומפוזיציה״ ו״אימפרוביזציה״, כמו יצירות מוזיקליות.
פיט מונדריאן ההולנדי צמצם את הציור לקווים שחורים ישרים ולמלבנים בצבעי יסוד — אדום, צהוב וכחול. יש אנשים שאומרים על ציור מופשט ״גם אני יכול לעשות את זה״. אבל אמנים מופשטים עבדו שנים על כל איזון של צבע וצורה, וכדאי לנסות ולגלות כמה זה קשה.
סוריאליזם: ציור של חלומות
הסוריאליסטים, משנות ה־20 של המאה ה־20, רצו לצייר את העולם של החלומות והדמיון. הם הציגו דברים מוכרים בצירופים מוזרים, כמו בחלום: שעונים נמסים על ענף, תפוח שמסתיר פנים, רכבת שיוצאת מתוך אח.
הצייר הספרדי סלבדור דאלי צייר ב־1931 את ״התמדת הזיכרון״, עם שעונים רכים שנמסים בנוף מדברי. הצייר הבלגי רנה מגריט צייר מקטרת וכתב מתחתיה בצרפתית ״זו אינה מקטרת״ — כדי להזכיר שציור של מקטרת הוא רק ציור, לא החפץ עצמו. הסוריאליזם מזמין אותנו לשאול: מה אמיתי, ומה רק נראה אמיתי?
פופ ארט ומה שבא אחריו
בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20, בבריטניה ובארצות הברית, אמנים התחילו לצייר את מה שכולם רואים כל יום: פרסומות, קומיקס, אריזות במרכול וכוכבי קולנוע. התנועה נקראה ״פופ ארט״ — אמנות פופולרית. אנדי וורהול הדפיס בהדפס רשת שורות של קופסאות שימורים ודיוקנאות של כוכבים, בצבעים חזקים, וחזר על אותה תמונה שוב ושוב, כמו מפעל.
רוי ליכטנשטיין צייר משבצות קומיקס ענקיות, עם הנקודות הקטנות של הדפוס. אחרי הפופ ארט באו עוד דרכים רבות: אמנות מושגית, מיצבים, אמנות וידאו ואמנות רחוב. רוב היצירות של המאה ה־20 עדיין מוגנות בזכויות יוצרים, ולכן כאן אנחנו מתארים אותן במילים — ואת התמונות עצמן כדאי לראות באתרי המוזיאונים.