הרקלס ושתים־עשרה המשימות
הרקלס, שהרומאים קראו לו הרקולס, היה לפי המיתוס בנו של זאוס, והחזק מכל בני האדם. האלה הרה שנאה אותו ורדפה אותו כל חייו. כדי לכפר על מעשה רע שעשה בזמן שהרה שיגעה אותו, הוא נאלץ לבצע שתים־עשרה משימות קשות במיוחד.
בין המשימות: להרוג את אריה נמיאה, שעורו לא נחדר בשום חרב — הרקלס חנק אותו ומאז לבש את עורו; להביס את ההידרה, נחש מים עם ראשים רבים שבמקום כל ראש שנכרת צמחו שניים; לנקות ביום אחד את האורוות של המלך אוגיאס, שלא נוקו שנים — הוא הטה שני נהרות שישטפו אותן; ולהביא מהעולם התחתון את קרברוס, הכלב בעל שלושת הראשים.
פרסאוס ומדוזה
מדוזה הייתה אחת משלוש הגורגונות: יצורות שבמקום שיער היו להן נחשים, ומי שהביט בפניהן הפך לאבן. המלך פוליקטס שלח את הגיבור הצעיר פרסאוס להביא את ראשה, בתקווה שלא יחזור.
אבל לפרסאוס עזרו האלים: לפי הסיפור הוא קיבל סנדלים מכונפים, ומאתנה קיבל מגן מבריק כמו מראה. פרסאוס הביט במדוזה רק דרך ההשתקפות במגן, וכך הצליח לכרות את ראשה בלי להפוך לאבן. בדרך חזרה הציל את הנסיכה אנדרומדה ממפלצת ים. שמה של אנדרומדה ניתן גם לגלקסיה השכנה שלנו.
תסאוס והמינוטאור
באי כרתים, לפי האגדה, חי המינוטאור: יצור עם גוף של אדם וראש של שור. המלך מינוס סגר אותו במבוך ענק, הלבירינת, שבנה האומן דדאלוס. בכל כמה שנים נשלחו מאתונה צעירים וצעירות שנזרקו למבוך כמזון למפלצת.
הנסיך האתונאי תסאוס התנדב להיכנס. בתו של מינוס, אריאדנה, נתנה לו פקעת חוט. הוא קשר את קצה החוט בכניסה, הלך ופרם אותו לאורך הדרך, הרג את המינוטאור — ומצא את הדרך החוצה בעקבות החוט. מכאן הביטוי ״חוט של אריאדנה״: משהו שעוזר למצוא את הדרך במצב מסובך.
דדאלוס ואיקרוס
אחרי סיפור המבוך, המלך מינוס כלא את דדאלוס ואת בנו איקרוס. דדאלוס, הממציא הגדול, בנה לשניהם כנפיים מנוצות שהודבקו בשעווה. לפני שהמריאו הזהיר את בנו: לא לעוף נמוך מדי, כי רסס הים ירטיב את הנוצות, ולא גבוה מדי, כי השמש תמיס את השעווה.
איקרוס התלהב מהמעוף, עלה גבוה וגבוה — והשעווה נמסה. הוא נפל לים ונהרג. היוונים השתמשו בסיפור כדי לדבר על גאווה מופרזת, ומאז ״לעוף קרוב מדי לשמש״ פירושו להגזים ולהסתכן.
יאסון, אכילס ועוד
יאסון הפליג עם חבורת גיבורים, הארגונאוטים, על הספינה ״ארגו״, כדי להביא את גיזת הזהב — עורו של איל קסום. בעזרת מדיאה, נסיכה שידעה כישוף, הוא עבר שוורים יורקי אש ודרקון שלא ישן לעולם. אכילס היה הלוחם הגדול של מלחמת טרויה. לפי סיפור מאוחר, אמו טבלה אותו בנהר קסום שעשה אותו בלתי פגיע — חוץ מהעקב שבו אחזה אותו. מכאן ״עקב אכילס״: נקודת התורפה של מישהו.
הסיפורים האלה עוסקים באומץ, בחוכמה ובערמומיות, אבל גם בטעויות של הגיבורים. היוונים לא סיפרו על גיבורים מושלמים, אלא על אנשים חזקים שגם נכשלים — ולכן הסיפורים מעניינים עד היום.