מה זה רגש
רגש הוא תגובה פנימית של הגוף והנפש למה שקורה לנו: שמחה כשמקבלים מתנה, עצב כשחבר עובר דירה, פחד כשיש רעם חזק, כעס כשמישהו לוקח בלי לשאול. רגשות מרגישים גם בגוף — הלב פועם מהר, הבטן מתכווצת, הפנים מסמיקות. כל הרגשות טבעיים ולגיטימיים, גם הלא נעימים.
הרגש עצמו הוא לא ״טוב״ או ״רע״; מה שחשוב הוא מה עושים איתו. מותר לכעוס, אבל לא מותר להרביץ. כשנותנים לרגש שם — ״אני מתוסכל״, ״אני מקנא״ — הוא נעשה פחות מבהיל, וקל יותר לבחור מה לעשות: לנשום עמוק, לדבר עם מבוגר, לצאת להתאוורר או לבקש חיבוק.
אמפתיה, תסכול וקנאה
אמפתיה היא היכולת להבין מה מישהו אחר מרגיש, ואפילו להרגיש קצת איתו. כשרואים חבר שנפל ומבינים שכואב לו ושהוא נבוך, ומציעים יד — זו אמפתיה. היא לא אותו דבר כמו רחמים: באמפתיה מנסים ״לנעול את הנעליים של השני״ ולהבין אותו מבפנים. אמפתיה אפשר לתרגל, למשל בשאלה ״איך היית מרגיש במקומו?״.
תסכול הוא הרגש שמגיע כשמשהו לא מצליח למרות שמנסים — פאזל שלא מסתדר, תרגיל שלא יוצא, משחק שנתקעים בו. קנאה היא רגש שמופיע כשלמישהו אחר יש משהו שהיינו רוצים: צעצוע, הצלחה או תשומת לב. שני הרגשות טבעיים לגמרי. אפשר להשתמש בתסכול כסימן לקחת הפסקה, ובקנאה כרמז למה שחשוב לנו.
חרדה וחוסן
חרדה היא תחושה של דאגה ופחד, שמופיעה לפעמים גם כשאין סכנה ממשית מול העיניים — למשל לפני מבחן, לפני יום ראשון בבית ספר חדש או בזמן אזעקה. הגוף מגיב כאילו יש סכנה: הלב מאיץ, הנשימה מהירה, הבטן כואבת. מעט דאגה זה טבעי, וכשהדאגה גדולה ונמשכת זמן רב, חשוב לספר להורים, למורה או ליועצת, שיודעים איך לעזור.
חוסן הוא היכולת להתמודד עם קושי ולהתאושש ממנו, כמו כדור גומי שחוזר לצורתו אחרי לחיצה. חוסן לא אומר שלא מרגישים עצב או פחד; הוא אומר שיש לנו כוחות ותמיכה כדי להמשיך. דברים שבונים חוסן הם חברים ומשפחה קרובים, שגרה, תחושה שאפשר להשפיע, הומור, ואמונה שהקושי יעבור.