סרט אילם הוא סרט בלי דיבור מוקלט. בשלושים השנים הראשונות של הקולנוע כמעט כל הסרטים היו כאלה, והסיפור סופר בעזרת תמונות, הבעות פנים וכרטיסי כתוביות.
השם מטעה מעט: באולם לא היה שקט. לעיתים קרובות ניגן פסנתרן, נגן עוגב או אפילו תזמורת שלמה, והמוזיקה התאימה את עצמה למה שקרה על המסך. בחלק מהמקומות עמד גם ״מספר״ שהסביר לקהל.
את הדיאלוגים החשובים כתבו על כרטיסים — ״כתוביות ביניים״ — שצולמו והוצגו בין השוטים. השחקנים למדו לבטא רגש בפנים ובגוף בצורה ברורה מאוד, וכמה מהקומיקאים הגדולים בהיסטוריה פעלו בעידן הזה.
סרטים אילמים צולמו לרוב בקצב איטי מ־24 פריימים בשנייה, לעיתים בסיבוב ידני של ידית. לכן כשמקרינים אותם היום בקצב הנוכחי, האנשים בהם נראים זזים מהר ומצחיק.
💡 איך זוכרים? אילם = בלי דיבור מוקלט, אבל עם מוזיקה וכרטיסי כתוביות.
סרט מדבר הוא סרט שבו הדיבור והשירה מוקלטים ומסונכרנים עם התמונה, כך שהשפתיים של השחקנים זזות יחד עם הקול. המעבר מסרטים אילמים לסרטים מדברים קרה בסוף שנות ה־20.
הקינטוסקופ היה מכשיר צפייה בסרטים מתחילת שנות ה־90 של המאה ה־19, שפותח במעבדה של הממציא האמריקני תומאס אדיסון. אדם אחד הציץ דרך חור בארגז וצפה בסרטון קצר.
שאלות נפוצות
איך זוכרים מה זה סרט אילם?
אילם = בלי דיבור מוקלט, אבל עם מוזיקה וכרטיסי כתוביות.
אילו מושגים קשורים לסרט אילם?
סרט מדבר, קינמטוגרף, קצב פריימים (fps). ההגדרה הקצרה של כל אחד מהם מופיעה למעלה, ומכל אחד יש קישור לעמוד משלו.
