ב־1927 יצא ״זמר הג׳אז״, הסרט הארוך הראשון שבו נשמעו שירה ודיבור מסונכרנים — אף שרוב הסרט עדיין היה אילם, עם כתוביות. ההצלחה שלו שכנעה את האולפנים, ותוך שנים ספורות רוב הסרטים החדשים היו מדברים.
המעבר שינה הרבה: מצלמות רועשות הוכנסו לתאים אטומים כדי שהמיקרופונים לא יקלטו אותן, שחקנים שקולם לא התאים איבדו עבודה, וקצב של 24 פריימים בשנייה נקבע כסטנדרט כדי שהקול יישמע נכון.
גם הסיפורים השתנו: אפשר היה לכתוב דיאלוגים מהירים ושנונים, מחזות זמר עם שירים ובדיחות שמבוססות על מילים. היום כמעט כל סרט מדבר, אבל לפעמים יוצרים בוחרים דווקא בשקט כדי ליצור רגע חזק.

