הציפורים המוכרות
התוכי הגלי הוא כנראה ציפור המחמד הנפוצה ביותר. הוא מגיע מאוסטרליה, שם הוא חי בלהקות גדולות. הקוקטייל, גם הוא מאוסטרליה, מוכר בציצית שעל הראש ובכתמים הכתומים על הלחיים. הכנרית קיבלה את שמה מהאיים הקנריים, וגודלה במשך מאות שנים בגלל השירה של הזכרים. האגפורניס, ״תוכי האהבה״, מגיע מאפריקה.
יש גם תוכים גדולים, כמו האפור האפריקני והמקאו. הם חכמים מאוד, אבל חיים עשרות שנים, צריכים הרבה תשומת לב ומשמיעים קולות חזקים — ולכן הם התחייבות גדולה במיוחד, ורבים מהם מגיעים בסוף לעמותות. לפני שמביאים תוכי גדול, כדאי לחשוב מי יטפל בו בעוד שלושים שנה.
מה ציפור צריכה
כלוב גדול ככל האפשר, שבו הציפור יכולה לפרוש כנפיים ולקפוץ ממוט למוט — רצוי כלוב רחב יותר מגבוה, כי ציפורים עפות לרוחב. מוטות בעוביים שונים, רצוי מענפים טבעיים, שומרים על הרגליים. צריך גם צעצועים ללעיסה ולחיפוש, כי ציפור משועממת עלולה לתלוש לעצמה נוצות.
רוב ציפורי המחמד צריכות לצאת מהכלוב בכל יום לעוף בחדר בטוח: חלונות סגורים, מאוורר תקרה כבוי, אין חתול בחדר, ואין סירים חמים על הכיריים. תזונה של גרעינים בלבד חסרה ויטמינים, ולכן מוסיפים ירקות ומזון מתאים לפי המלצת וטרינר לציפורים. אבוקדו ושוקולד מסוכנים לציפורים.
ציפורים צריכות חברה
תוכים חיים בטבע בלהקות, ותוכי שנשאר לבד כל היום עלול להיות בודד ולצרוח. לכן ממליצים להחזיק לפחות זוג תוכים גליים, או להקדיש לתוכי הרבה זמן כל יום. כנריות, לעומתם, פחות ״חברותיות״ עם בני אדם ונהנות בעיקר לשיר ולהסתכל.
חלק מהתוכים לומדים לחקות מילים, ובמיוחד זכרים של תוכי גלי. הם לא ״מדברים״ כמו בני אדם, אלא מחקים קולות שהם שומעים הרבה. מלמדים בסבלנות, בקול רגוע, עם מילים קצרות שחוזרות על עצמן.
לעולם לא משחררים לטבע
ציפור מחמד ששוחררה או ברחה כמעט לא יודעת למצוא מזון ולהימלט מטורפים, והיא עלולה למות. ויש גם בעיה הפוכה: בישראל, תוכים שברחו או שוחררו לפני שנים, כמו הדררה והתוכי הנזירי, התרבו והפכו למינים פולשים, שמתחרים בציפורים המקומיות על מקומות קינון ופוגעים בחקלאות.
לכן מקפידים על חלונות סגורים כשהציפור בחוץ, ואם אי אפשר להמשיך לטפל בציפור — פונים לווטרינר או לעמותה שתמצא לה בית. ואם רואים בטבע גוזל או ציפור פצועה, לא לוקחים אותם הביתה; מספרים למבוגר שיכול לפנות למוקד של רשות הטבע והגנים.