חתולים ארוכי פרווה הגיעו לאירופה לפני כמה מאות שנים מהמזרח, וחלקם קשורים לפי המסורת לפרס — איראן של היום. במאה התשע־עשרה, בבריטניה, התחילו לגדל אותם כגזע מסודר, והם הופיעו בתערוכות החתולים הראשונות. מאז הפרסי נעשה אחד הגזעים המוכרים בעולם.
הסימן המובהק שלו הוא הפרווה הארוכה והצפופה, שדורשת הברשה כל יום — אחרת נוצרים בה קשרים כואבים. הפנים השטוחות מקשות לפעמים על הנשימה ועל ניקוי העיניים, וצריך לנגב בעדינות את האזור שמתחת לעיניים. בקיץ הישראלי הוא צריך מקום קריר.
החתול הפרסי נוטה להיות רגוע ושקט, ואוהב מנוחה ופינה נוחה יותר מקפיצות על ארונות. הוא מתאים למשפחה שיש לה זמן וסבלנות לטפל בפרווה כל יום, ולקחת אותו לבדיקות קבועות אצל וטרינר.