כדי למצוא את הנשוא, מוצאים קודם את הנושא ושואלים: מה נאמר עליו? ״הילדים שיחקו בחצר״ — מה עשו הילדים? שיחקו. לכן ״שיחקו״ הוא הנשוא. במשפטים רבים הנשוא הוא הפועל, ומכאן הטעות הנפוצה לחשוב שנשוא הוא תמיד פועל.
בעברית יש משפטים בלי פועל, בעיקר בהווה. ב״הים כחול״ הנשוא הוא שם התואר ״כחול״, וב״אבא שלי רופא״ הנשוא הוא שם העצם ״רופא״. לפעמים מופיעה בין הנושא לנשוא מילת ״גשר״: ״דני הוא התלמיד החדש״, ״ירושלים היא בירת ישראל״.
הנשוא מתאים לנושא במין ובמספר: ״הילדה שמחה״, ״הילדים שמחים״. הנושא והנשוא הם השלד של המשפט, וכל שאר המילים — מושאים, לוואים ותיאורים — מוסיפות פרטים. משפט עם זוג אחד של נושא ונשוא הוא משפט פשוט, גם אם הוא ארוך מאוד.