הפסוקית נראית כמו משפט קטן, כי יש בה נושא ונשוא: ב״שהעוגה מוכנה״ הנושא הוא ״העוגה״ והנשוא הוא ״מוכנה״. אבל כשקוראים אותה לבד, היא נשמעת חסרה. היא מחכה למשפט העיקרי שישלים אותה.
פסוקית מתחילה בדרך כלל במילה מחברת: ש (״אמרתי שאבוא״), כאשר או כש (״כשהגענו, התחיל גשם״), אם (״אם תבוא, נשחק״), לפני ש ואחרי ש. הפסוקית יכולה לבוא בתחילת המשפט, באמצעו או בסופו, והיא עונה על שאלות שונות: מה נאמר? מתי? באיזה תנאי? איזה ספר? (״הספר שקראתי״).
טעות נפוצה היא לכתוב פסוקית כמשפט נפרד, עם נקודה: ״כשהגענו הביתה.״ — זה משפט חסר. הדרך לתקן היא לחבר אותה למשפט העיקרי: ״כשהגענו הביתה, התחיל גשם.״ כשהפסוקית באה בתחילת המשפט, נוח לשים אחריה פסיק.

