שלוש פעמים בשנה
בתורה נאמר שכל זכר צריך ״לֵרָאוֹת״ במקדש שלוש פעמים בשנה: בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות. לכן קוראים לחגים האלה ״שלושת הרגלים״ — על שם ההליכה ברגל לירושלים. בימי בית שני, כשהמקדש המפואר של הורדוס עמד על הר הבית, הפכה העלייה לרגל לאירוע עצום שבו השתתפו משפחות שלמות.
עולי הרגל הגיעו לא רק מהגליל ומיהודה אלא גם מקהילות יהודיות במצרים, בבבל, בסוריה ובאסיה הקטנה. יוסף בן מתתיהו מספר על מספרים עצומים של אנשים בפסח, וגם אם הוא הגזים — ברור שהעיר התמלאה עד אפס מקום. אנשים לנו בבתי קרובים, באכסניות ובאוהלים מחוץ לחומות, והשווקים שקקו מכירה של בהמות לקורבנות, אוכל ומזכרות.
הבאת הביכורים
אחת המצוות הצבעוניות הייתה הבאת הביכורים — הפירות הראשונים משבעת המינים שגדלו בשדה, מחג השבועות ואילך. המשנה במסכת ביכורים מתארת תהלוכה חגיגית: אנשי כל אזור התכנסו בעיר המחוז, ובבוקר יצאו יחד לירושלים. לפניהם הלך שור שקרניו מצופות זהב ועל ראשו עטרה של עלי זית, וחלילן ניגן לאורך כל הדרך.
כשהתקרבו לירושלים יצאו לקראתם מכובדי העיר, ובעלי המלאכה בשווקים עמדו לכבודם ובירכו אותם. כל אחד נשא את סל הביכורים על כתפו עד לעזרת המקדש, ושם קרא פסוקים מספר דברים שמתחילים במילים ״ארמי אובד אבי״ — סיפור קצר של תולדות העם, מיציאת מצרים ועד ההתיישבות בארץ.
הדרך אל המקדש
לפני הכניסה להר הבית היה צריך להיטהר בטבילה במקווה. בחפירות בירושלים נמצאו מקוואות רבים מאוד, בבתים פרטיים וליד הכניסות להר. בשנת 2004 התגלתה בעיר דוד בריכת השילוח מימי בית שני — בריכה גדולה עם מדרגות. ממנה עלה רחוב מדורג ורחב, מרוצף באבנים גדולות, עד להר הבית. כנראה זו הייתה דרכם של עולי רגל רבים.
בצד הדרומי של הר הבית נחשפו מדרגות רחבות ושערים שדרכם נכנסו המוני האנשים. בפינה הדרום־מערבית נמצאה אבן שנפלה מראש החומה ועליה חקוקה הכתובת ״לבית התקיעה״ — כנראה המקום שבו עמד כוהן ותקע בחצוצרה כדי להודיע על כניסת השבת וצאתה, כפי שמתאר יוסף בן מתתיהו.
עם אחד, דעות רבות
בימי בית שני לא כולם חשבו אותו דבר. הפרושים, שהיו אהודים על רוב העם, האמינו בתורה שבכתב וגם בתורה שבעל פה, ופירשו את המצוות כך שיתאימו לחיים המשתנים. הצדוקים, שרבים מהם היו כוהנים ובני משפחות עשירות, קיבלו רק את התורה שבכתב והיו קשורים לעבודת המקדש. האיסיים חיו בקבוצות סגורות, הקפידו מאוד על טהרה, וחוקרים רבים מקשרים אותם למגילות שנמצאו בקומראן.
בתקופה הזאת פעלו גם הלל ושמאי, שני חכמים מפורסמים, שתלמידיהם — בית הלל ובית שמאי — התווכחו על מאות שאלות בהלכה. הלל זכור בזכות סבלנותו ובזכות המשפט ״מה ששנוא עליך — אל תעשה לחברך״. בית הדין הגדול, הסנהדרין, ישב לפי המסורת בלשכת הגזית שבמקדש והכריע בשאלות החשובות.
חיי היום־יום בירושלים
ברובע היהודי של היום נחשפו בתים מפוארים של משפחות עשירות מימי בית שני, עם רצפות פסיפס, ציורי קיר וכלים יקרים. באחד מהם, שנקרא ״הבית השרוף״, נמצאו סימני שריפה מימי החורבן ומשקולת אבן ועליה השם ״בר קתרוס״, משפחת כוהנים שמוכרת גם מהמקורות. בבתים רבים נמצאו כלי אבן, משום שלפי ההלכה אבן אינה מקבלת טומאה.
כל יהודי בוגר שילם מחצית השקל בשנה לאחזקת המקדש, ולכן במקדש פעלו שולחנות של חלפני כספים. רוב התושבים בארץ היו איכרים שגידלו חיטה, שעורה, זיתים וענבים, ודיברו ארמית ועברית. התקופה הזאת הסתיימה בשנת 70 לספירה, כשהרומאים החריבו את ירושלים ואת המקדש בסוף המרד הגדול.