למה פרץ המרד
אחרי שרומא השתלטה על ארץ ישראל, היא שלטה בה בהתחלה דרך מלכים מקומיים כמו הורדוס, ובהמשך באמצעות נציבים רומיים. רבים מהנציבים לא הבינו את המנהגים היהודיים ולא כיבדו אותם, גבו מסים כבדים ולעיתים נהגו באכזריות.
במקביל, העם היה מפולג. היו שרצו להמשיך לחיות בשקט תחת רומא, והיו שהאמינו שהגיע הזמן להשתחרר ממנה בכוח. אחרי סדרה של התנגשויות, בשנת 66 לספירה פרץ מרד גלוי. בתחילה הצליחו המורדים, וכוח רומי שנשלח לדכא אותם נסוג.
רומא מגיבה
רומא לא יכלה להרשות לעצמה מרד מוצלח באחת מהפרובינציות שלה. הקיסר שלח את המצביא אספסיאנוס עם צבא גדול. הצבא כבש תחילה את הגליל ואחר כך אזורים נוספים, עד שנותרה ירושלים. בינתיים אספסיאנוס נעשה קיסר, ובנו טיטוס המשיך במלחמה.
הרבה ממה שאנחנו יודעים על המרד מגיע מיוסף בן מתתיהו, שהיה בתחילה מפקד יהודי בגליל, נכנע לרומאים ובהמשך כתב ספרים על המלחמה. היסטוריונים קוראים את דבריו בזהירות, כי היו לו סיבות אישיות להציג את האירועים בדרך מסוימת — אבל בלעדיו היינו יודעים הרבה פחות.
המצור והחורבן
ירושלים הייתה מוקפת חומות חזקות, אבל בתוכה היו קבוצות מורדים יריבות שנלחמו זו בזו. במהלך המאבקים הפנימיים נשרפו מחסני מזון גדולים, והרעב בעיר החמיר. הצבא הרומי הקיף את העיר, פרץ את החומות בזו אחר זו, ובשנת 70 לספירה הגיע להר הבית. בית המקדש השני עלה באש, וחלקים גדולים מהעיר נהרסו. רבים נהרגו, ורבים נלקחו בשבי.
ברומא הקימו לכבוד הניצחון את שער טיטוס, ועליו תבליט שמראה חיילים רומים נושאים את המנורה מבית המקדש. השער עומד ברומא עד היום. את החורבן, יחד עם חורבן הבית הראשון, זוכרים בתשעה באב. מסורות חז״ל קושרות את החורבן גם ל״שנאת חינם״ — פילוג ומריבות בתוך העם.
ממצאים מימי החורבן
בחפירות בירושלים נמצאו עדויות מוחשיות לחורבן. ברובע היהודי בעיר העתיקה נחשף ״הבית השרוף״, בית מגורים שנשרף בזמן כיבוש העיר, ובו כלים, שכבת אפר ומטבעות. ליד הפינה הדרומית־מערבית של הר הבית נמצאו אבני ענק שהושלכו מלמעלה אל הרחוב שמתחת. מטבעות שטבעו המורדים, עם כתובות כמו ״חרות ציון״, מלמדים על התקוות שלהם. הממצאים האלה מאפשרים לחוקרים להשוות בין מה שכתב יוסף בן מתתיהו לבין מה שקרה בשטח.
אחרי החורבן: מיבנה והלאה
לפי מסורת מפורסמת, רבן יוחנן בן זכאי יצא מירושלים הנצורה וביקש מהרומאים את העיר יבנה וחכמיה. ביבנה הוקם מרכז לימוד, והחכמים התאימו את החיים היהודיים למציאות בלי מקדש: התפילה ולימוד התורה תפסו מקום מרכזי במקום הקורבנות.
השינוי הזה עזר לעם היהודי לשרוד במשך אלפיים שנה, גם בלי מקדש ובלי מדינה. גם אחרי החורבן המשיכו יהודים לחיות בארץ ישראל, אבל כמה שנים אחר כך נפל גם מבצר מצדה, המעוז האחרון של המורדים.