כורש פותח את הדרך
כמה עשרות שנים אחרי חורבן הבית הראשון, האימפריה הפרסית בהנהגת המלך כורש כבשה את בבל. כורש נהג במדיניות שונה מזו של הבבלים: הוא אפשר לעמים שהוגלו לחזור לארצותיהם ולחדש את פולחן האלים שלהם.
בספר עזרא מובאת הצהרה של כורש שמתירה ליהודים לעלות לירושלים ולבנות את בית המקדש. ארכאולוגים מצאו גליל חרס מבבל, שנקרא ״גליל כורש״ ונמצא היום בבריטיש מוזיאום בלונדון. אין בו אזכור של היהודים, אבל הוא מתאר את המדיניות הכללית של כורש — להחזיר עמים ופסלי אלים למקומותיהם — וכך מחזק את הרקע לסיפור.
בניית הבית השני
לא כל הגולים מיהרו לחזור. רבים כבר התבססו בבבל, והדרך לארץ הייתה ארוכה ומסוכנת. אלה שעלו מצאו ארץ חרבה ועניה, ושכנים שלא תמיד שמחו לבואם. בהנהגת זרובבל, מצאצאי בית דוד, וישוע הכוהן הגדול, החלו בבניית המקדש.
הבנייה נתקלה בקשיים והופסקה לתקופה, אבל בעידוד הנביאים חגי וזכריה היא חודשה והושלמה. בית המקדש השני נחנך כ־70 שנה אחרי חורבן הבית הראשון. לפי המקורות, הוא היה צנוע בהרבה מקודמו, וזקנים שזכרו את הבית הראשון בכו כשראו אותו.
עזרא ונחמיה
כמה עשרות שנים אחר כך הגיעו לירושלים שני מנהיגים חשובים. עזרא הסופר היה איש תורה, שקרא את התורה בפני העם ולימד אותה. לפי המסורת, הוא ואנשי ״הכנסת הגדולה״ קבעו תקנות חשובות, וביניהן נוסחים לתפילה וקריאה קבועה בתורה.
נחמיה היה איש בכיר בחצר מלך פרס. כששמע שחומות ירושלים פרוצות והעיר בבזיון, ביקש רשות לעלות ולבנות אותן. לפי ספר נחמיה, האנשים עבדו בחומה ביד אחת, וביד השנייה החזיקו נשק, כי חששו מהתקפה של שכנים עוינים. בניית החומות החזירה לירושלים ביטחון ותחושת כבוד.
יהודה הקטנה תחת שלטון פרס
בימי השלטון הפרסי הייתה יהודה מחוז קטן בתוך אימפריה ענקית. המחוז נקרא ״יהוד״, ונמצאו ממנו מטבעות קטנים וחותמות עם הכתובת ״יהד״. היהודים ניהלו את ענייניהם הפנימיים בחופשיות יחסית, והכוהן הגדול נעשה דמות מרכזית בהנהגה.
בתקופה זו נעשתה הארמית לשפה נפוצה מאוד במזרח, כי זו הייתה שפת הממשל של האימפריה הפרסית. לכן חלקים מספרי עזרא ודניאל כתובים בארמית, וגם הכתב העברי ״המרובע״, שבו אנחנו כותבים היום, התפתח מהכתב הארמי. הכתב העברי הקדום המשיך לשמש בעיקר במטבעות ובמקרים מיוחדים.
תקופה ארוכה של שינויים
תקופת בית שני נמשכה כ־600 שנה, ובמהלכה התחלפו השליטים בארץ: תחילה פרס, אחר כך היוונים בעקבות אלכסנדר מוקדון, לאחר מכן תקופה של עצמאות בימי החשמונאים, ולבסוף רומא. המלך הורדוס, שמלך מטעם הרומאים, הרחיב ופיאר מאוד את המקדש ואת הר הבית.
הכותל המערבי הוא חלק מהחומה שבנה הורדוס סביב הר הבית — ולא קיר של המקדש עצמו. התקופה הסתיימה בשנת 70 לספירה, כשהרומאים החריבו את בית המקדש השני.