הרקע למרד
אחרי חורבן בית המקדש השני, היהודים המשיכו לחיות בארץ ישראל, ובמיוחד ביהודה ובגליל. רבים קיוו שיגיע יום והמקדש ייבנה מחדש. אבל הקיסר הרומי אדריאנוס פעל בכיוון ההפוך: לפי מקורות מאותה תקופה, הוא החליט להקים על חורבות ירושלים עיר רומית בשם איליה קפיטולינה, עם מקדש לאל הרומי יופיטר.
היסטוריונים מציינים גם סיבות נוספות אפשריות למרד, כמו גזירות שהגבילו מנהגים יהודיים, אבל על הפרטים המדויקים יש ויכוח. ברור שהתחושה בקרב יהודים רבים הייתה שזהותם ועתידם בסכנה.
בר כוכבא והמרד
בשנת 132 לספירה פרץ המרד. בראשו עמד שמעון בר כוסבה. לפי המסורת, רבי עקיבא, מגדולי החכמים, ראה בו מנהיג שעשוי להביא גאולה, וכינה אותו ״בר כוכבא״ — בן הכוכב. חכמים אחרים לא הסכימו איתו.
בתחילה הצליחו המורדים מאוד. הם השתלטו על שטחים ביהודה והקימו שלטון עצמאי, שטבע מטבעות משלו. על המטבעות הופיעו כתובות בכתב עברי עתיק, כמו ״לחרות ירושלים״, ותמונות של חזית המקדש, כלי נגינה ופירות כמו לולב ואתרוג. המטבעות האלה מלמדים על התקוות של המורדים.
מערות המסתור
לא כל המורדים לחמו בשדה פתוח. בשפלת יהודה ובאזורים נוספים נמצאו מערכות רבות של ״מערות מסתור״ — מנהרות וחדרים תת־קרקעיים שנחצבו מתחת לכפרים. לפי חוקרים רבים, חלקן הוכנו או הורחבו לקראת המרד, כדי לאגור בהן מזון ונשק ולהסתתר מפני הצבא הרומי. הכניסות היו צרות ונמוכות, כך שאפשר היה לעבור בהן רק בזחילה, ואויב שניסה להיכנס היה פגיע מאוד. המערות מראות עד כמה התכוננו האנשים למאבק, ועד כמה היו נחושים לשרוד.
האיגרות מהמערות
במשך מאות שנים ידעו על בר כוכבא בעיקר ממקורות מעטים ומאגדות. אבל בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20 נמצאו במערות במדבר יהודה מכתבים מתקופת המרד. חלקם נמצאו בחפירות שהוביל יגאל ידין במערה בנחל חבר, שקיבלה את השם ״מערת האיגרות״.
במכתבים אפשר לקרוא הוראות שנתן שמעון בר כוסבה למפקדים שלו, למשל לגבי אספקה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ״שמעו״ את קולו של המנהיג עצמו. במערות נמצאו גם חפצים של משפחות פליטים שהסתתרו שם — כלי בית, בגדים, מפתחות ומסמכים אישיים.
התבוסה ותוצאותיה
רומא שלחה צבאות גדולים, והמלחמה הייתה קשה ואכזרית. המורדים נדחקו בהדרגה, עד שהמעוז האחרון שלהם, ביתר, נכבד בשנת 135 לספירה. לפי המסורת, ביתר נפלה בתשעה באב. רבים נהרגו או נמכרו לעבדות, ויישובים רבים ביהודה חרבו.
אחרי המרד אסרו הרומאים על יהודים להיכנס לירושלים, ושינו את שם הפרובינציה מ״יהודה״ לשם שקשר אותה לסוריה ולפלשתים. מרכז החיים היהודיים בארץ עבר לגליל. שם, כמה עשרות שנים אחר כך, ערך רבי יהודה הנשיא את המשנה — אוסף מסודר של התורה שבעל פה, שעליו נבנה בהמשך התלמוד.