במשך דורות רבים עברו פירושים, הלכות ומנהגים מפה לאוזן, מרב לתלמיד — ולכן נקראו ״תורה שבעל פה״. אחרי חורבן בית שני ואחרי מרד בר כוכבא, כשיישובים רבים ביהודה חרבו ומרכז החיים היהודיים עבר לגליל, גבר החשש שהמסורת תישכח. רבי יהודה הנשיא, מנהיג העם באותה תקופה, אסף וסידר אותה.
המשנה מחולקת לשישה ״סדרים״ — ומכאן הכינוי ש״ס, ראשי תיבות של ״שישה סדרים״. בכל סדר יש מסכתות שעוסקות בתחומי חיים שונים: חקלאות, שבת וחגים, משפחה, משפט ונזיקין, המקדש וטהרה. היא כתובה בעברית, בסגנון קצר ומדויק, ולעיתים קרובות מביאה כמה דעות של חכמים שונים.
בדורות שאחרי המשנה דנו בה החכמים בארץ ישראל ובבבל, ומהדיונים נוצרה הגמרא. המשנה והגמרא יחד הן התלמוד — התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי. טעות נפוצה היא לחשוב שהמשנה והתלמוד הם אותו דבר: המשנה היא היסוד, והתלמוד הוא הדיון הארוך שנבנה עליה.