מי היה רבן יוחנן בן זכאי
רבן יוחנן בן זכאי חי במאה הראשונה לספירה. לפי המסורת הוא היה הצעיר שבתלמידי הלל הזקן, ולימד תורה שנים רבות בירושלים. חז״ל מספרים שהוא תמיד הקדים לברך לשלום כל אדם שפגש, אפילו נוכרי בשוק. תלמידיו המפורסמים היו רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה, שהפכו בעצמם לגדולי הדור הבא.
כשפרץ המרד הגדול נגד רומא בשנת 66 לספירה, היו בירושלים מחלוקות קשות. הקנאים רצו להילחם עד הסוף, ואחרים, ובהם לפי המקורות רבן יוחנן בן זכאי, חשבו שהמרד יוביל לחורבן וצריך לחפש דרך להציל את העם. בזמן המצור הרומי על העיר המצב הלך והחמיר, ואנשי העיר סבלו מרעב.
היציאה מירושלים הנצורה
התלמוד הבבלי במסכת גיטין ומדרש ״אבות דרבי נתן״ מספרים סיפור מפורסם. מפני שהקנאים לא נתנו לאיש לצאת מהעיר, העמיד רבן יוחנן פנים שהוא מת. תלמידיו, רבי אליעזר ורבי יהושע, נשאו אותו בארון אל מחוץ לחומות, כאילו הם יוצאים לקבור אותו. כך הגיע אל מחנה הצבא הרומי ונפגש עם המצביא אספסיאנוס.
לפי הסיפור, רבן יוחנן ניבא לאספסיאנוס שיהיה לקיסר, ומיד הגיעה הידיעה שזה אכן קרה. אספסיאנוס הציע לו לבקש משהו, ורבן יוחנן ביקש: ״תן לי יבנה וחכמיה״ — כלומר, רשות להקים מרכז לימוד בעיר יבנה שבשפלה. הבקשה נראתה קטנה, אבל היא הצילה את עולם התורה. חשוב לזכור שזהו סיפור שנכתב מאות שנים אחר כך, וחוקרים מתווכחים כמה מפרטיו קרו בדיוק כך.
יבנה — מרכז חדש
ביבנה הקים רבן יוחנן בן זכאי בית מדרש ובית דין, שהחליף במידה רבה את הסנהדרין שישבה בירושלים. חז״ל קוראים לו ״כרם ביבנה״, משום שהתלמידים ישבו בשורות כמו גפנים בכרם. לשם הגיעו חכמים מכל הארץ, ושם קבעו את ההלכה, דנו בשאלות החדשות שנוצרו אחרי החורבן ושמרו על אחדות העם.
אחרי רבן יוחנן עמד בראש המרכז ביבנה רבן גמליאל, נכדו של רבן גמליאל הזקן, שנקרא ״רבן גמליאל דיבנה״. בימיו נקבע לפי המסורת הנוסח של תפילת שמונה עשרה, ונעשו צעדים לאחד את המנהגים ואת לוח השנה. מיבנה עבר המרכז בהמשך לאושא ומשם לערים בגליל, כמו בית שערים, ציפורי וטבריה.
תקנות ״זכר למקדש״
החכמים ביבנה קבעו תקנות — כללים חדשים — כדי שאפשר יהיה לקיים מצוות גם בלי מקדש. למשל, בזמן המקדש נטלו לולב כל שבעת ימי החג רק במקדש, ובשאר המקומות רק ביום הראשון. רבן יוחנן בן זכאי תיקן שבכל מקום ייטלו לולב כל שבעת הימים, ״זכר למקדש״. הוא גם תיקן שכאשר ראש השנה חל בשבת יתקעו בשופר בכל מקום שיש בו בית דין, כמו ביבנה, כפי שעשו קודם במקדש.
במקום הקורבנות קיבלה התפילה מקום מרכזי. לפי ״אבות דרבי נתן״, כשרבי יהושע ראה את המקדש החרב ובכה שאין עוד מקום לכפר על חטאים, השיב לו רבן יוחנן שיש כפרה אחרת, שקולה לקורבנות — גמילות חסדים, כלומר עזרה ונדיבות לזולת. הרעיון שמעשים טובים, לימוד ותפילה יכולים למלא את מקום המקדש עזר לעם להמשיך גם בגלות.
למה יבנה חשובה עד היום
היסטוריונים רבים רואים ביבנה נקודת מפנה. עד החורבן הייתה היהדות קשורה מאוד למקדש, לכוהנים ולקורבנות. אחרי יבנה עבר המרכז לבית הכנסת, לבית המדרש ולספר. דרך החיים הזאת, שבנו החכמים, היא שאפשרה לקהילות יהודיות בכל העולם לשמור על זהותן במשך כמעט אלפיים שנה, גם בלי מדינה ובלי מקדש.
הלימוד שהתחיל ביבנה המשיך דורות רבים, ובסופו נערכה המשנה בידי רבי יהודה הנשיא בערך בשנת 200 לספירה. כל זה מוכר לנו בעיקר מספרות חז״ל — המשנה, התוספתא, התלמודים והמדרשים — שנכתבו בידי ממשיכי דרכם של החכמים. ביבנה של היום יש מקום שלפי המסורת הוא קבר רבן גמליאל, ומבקרים בו רבים.