פתח תקווה — ״אם המושבות״
באמצע המאה ה־19 חיו רוב יהודי ארץ ישראל בארבע ״ערי הקודש״: ירושלים, חברון, טבריה וצפת. רובם התפרנסו מכספי תרומות מחו״ל. בשנת 1878 קנתה קבוצת יהודים מירושלים, ובהם יואל משה סלומון, יהושע שטמפפר ודוד גוטמן, אדמה ליד נהר הירקון והקימה כפר חקלאי בשם פתח תקווה, על שם הפסוק ״ואת עמק עכור לפתח תקווה״ מספר הושע.
המקום היה סמוך לביצות, ורבים חלו בקדחת — מחלת המלריה, שמועברת על ידי יתושים. אחרי כמה שנים עזבו רוב המתיישבים, אבל בתחילת שנות ה־80 חזרו ונבנתה המושבה מחדש. בגלל שהייתה הראשונה, פתח תקווה מכונה ״אם המושבות״.
העלייה הראשונה וביל״ו
בשנים 1881–1882 פרצו ברוסיה פוגרומים — התקפות אלימות על יהודים, שכונו ״הסופות בנגב״. במקביל קמה תנועת ״חובבי ציון״, שקראה ליהודים לעלות לארץ ישראל ולעבוד את אדמתה. כך החלה העלייה הראשונה (1882–1903), שבה הגיעו לארץ כ־25,000 עד 30,000 יהודים, רובם מרוסיה ומרומניה.
אחת הקבוצות הידועות הייתה ״ביל״ו״ — ראשי התיבות של ״בית יעקב לכו ונלכה״ מספר ישעיהו. היו אלה כמה עשרות סטודנטים צעירים מרוסיה, שלא היה להם ניסיון בחקלאות. אחרי שנים קשות של עבודה במקומות שונים הקימו בשנת 1884 את המושבה גדרה.
ראשון לציון, זכרון יעקב וראש פינה
בקיץ 1882 הקימו עולים מרוסיה, בהנהגת זלמן דוד לבונטין, את ראשון לציון. הבעיה הגדולה הייתה מים: אחרי חפירה ארוכה מצאו מים בבאר בשנת 1883, ובסמל העיר עד היום כתוב ״מצאנו מים״. בראשון לציון פעל אחד מבתי הספר הראשונים שלימדו בעברית, ושם הלחין המתיישב שמואל כהן את המנגינה לשיר ״התקווה״ של נפתלי הרץ אימבר, שהפך להמנון.
באותה שנה, 1882, הקימו עולים מרומניה שתי מושבות: את זכרון יעקב על רכס הכרמל, בשטח שנקרא אז זמארין, ואת ראש פינה בגליל העליון, ליד ניסיון התיישבות קודם בשם גיא אוני. אחריהן קמו מושבות נוספות, כמו יסוד המעלה, מזכרת בתיה, רחובות וחדרה.
הברון רוטשילד — ״הנדיב הידוע״
המתיישבים לא הצליחו להתפרנס לבדם, וכמה מהמושבות עמדו לקרוס. אז נחלץ לעזרתן הברון אדמונד דה רוטשילד מפריז, שכונה ״הנדיב הידוע״. הוא קנה אדמות, שלח מומחים לחקלאות, מימן בתים ובתי כנסת, והקים יקבים גדולים בראשון לציון ובזכרון יעקב. זכרון יעקב נקראה על שם אביו, ג׳יימס (יעקב) רוטשילד.
העזרה הצילה את המושבות, אבל גם יצרה מתחים: הפקידים שמינה הברון קבעו מה יגדלו ואיך יעבדו, והאיכרים הרגישו לעיתים שאין להם עצמאות. בשנת 1900 העביר הברון את ניהול המושבות לחברת יק״א. לכבודו נקראו גם מושבות כמו מזכרת בתיה (על שם אמו) ובנימינה.
קשיים, הישגים ואיך יודעים
המתיישבים התמודדו עם אדמה קשה, מחסור במים, מחלות, חובות ושלטונות עות׳מאניים שהגבילו קניית קרקע ובנייה. בחדרה, שהוקמה בשנת 1891 ליד ביצות, מתו רבים מהמלריה. כדי לייבש את הביצות נטעו עצי אקליפטוס, שאת חלקם אפשר לראות עד היום.
למרות הכול, המושבות הוכיחו שיהודים יכולים לחיות מחקלאות בארץ ישראל, והן היו הבסיס להתיישבות בעליות הבאות. אנחנו יודעים על חייהן מיומנים ומכתבים של המתיישבים, מהתכתבות עם פקידי הברון, מתמונות, ממוזיאונים כמו מוזיאון העלייה הראשונה בזכרון יעקב ומהמבנים הוותיקים שנשמרו במרכזי המושבות.