יהודי אפגניסטן: בין ההרים
יהודים חיו באפגניסטן לפחות מימי הביניים, ולפי מסורות שונות עוד קודם. הקהילות הגדולות היו בהראת, בקאבול ובבלח. הם דיברו ניב של פרסית יהודית, והיו קרובים במנהגים ליהודי פרס וליהודי בוכרה.
רבים עסקו במסחר בין ערי דרך המשי: בדים, שטיחים, עורות ותבלינים. בהראת עומדים עד היום כמה בתי כנסת ישנים, ומבנים מהם שופצו בעשורים האחרונים כאתרי מורשת.
הדרך לישראל
משנות ה־50 של המאה ה־20 עלו רוב יהודי אפגניסטן לישראל, וחלק היגרו לארצות הברית. בקאבול נשאר בית כנסת אחד, ובשנים האחרונות שמר עליו אדם אחד בשם זבולון סימן־טוב.
ב־2021 עזב גם סימן־טוב, ומאז לא ידוע על יהודים שחיים באפגניסטן. כך הסתיים פרק ארוך בהיסטוריה, אבל המנהגים, התפילות והמאכלים, כמו אורז מתובל עם בשר ופירות יבשים, ממשיכים בבתי המשפחות בישראל.
בני מנשה: מסורת משבט אבוד
בני מנשה חיים במדינות מניפור ומיזורם שבצפון־מזרח הודו, ליד הגבול עם מיאנמר. לפי המסורת שלהם, אבותיהם הם צאצאי שבט מנשה, אחד מעשרת השבטים שהוגלו מארץ ישראל לפני כ־2,700 שנה. בשירים ובסיפורים שלהם מופיעים רמזים לכך, כמו שיר על חציית ים.
במאה ה־20 החלו רבים מהם לשמור מצוות, ללמוד עברית ולהתפלל. ב־2005 הכיר הרב הראשי הספרדי, הרב שלמה עמאר, בבני מנשה כצאצאי ישראל, בתנאי שיעברו גיור מסודר. מאז עלו לישראל כמה אלפים מבני הקהילה, ועוד אלפים מחכים בהודו.
חיים חדשים בישראל
עולי בני מנשה מגיעים בדרך כלל בקבוצות, לומדים עברית במרכזי קליטה ומשתלבים בעבודה, בצבא ובקהילות בצפון ובמקומות נוספים בארץ. הם שומרים על שירים, ריקודים ומאכלים מהבית, כמו אורז עם ירקות ותבשילים מתובלים בעדינות.
הקהילה הזו מראה שהעם היהודי מגוון מאוד: יש יהודים שפניהם מזכירות את פני שכניהם בהודו, ויש שמזכירות את שכניהם בפולין או בתימן. מה שמחבר הוא הסיפור המשותף, ולא המראה.
קהילות קטנות, זיכרון גדול
גם כשקהילה קטנה מאוד, לסיפור שלה יש חשיבות. סבים מאפגניסטן או ממניפור שמספרים על חייהם שומרים פרק בהיסטוריה שאיש אחר לא יוכל לספר.
אפשר לחפש במפה את הראת, קאבול, מניפור ומיזורם, ולסמן את הדרך עד ישראל. כמה קילומטרים זה? אילו מדינות עוברים בדרך? שאלות כאלה הופכות היסטוריה לחוויה.