זרעים בדרכים
צמח לא יכול ללכת, אבל הזרעים שלו יוצאים למסעות. יש זרעים עם ״כנפיים״ או ״מצנחים״ שהרוח נושאת, כמו זרעי האורן והשן־ארי (שינן). יש פירות שבעלי חיים אוכלים, והזרעים יוצאים בגללים רחוק מהעץ — כך ציפורים מפיצות זרעים של תות עץ ושל פיקוס. יש זרעים עם ווים קטנים שנתפסים בפרווה ובגרביים, ויש צמחים ש״יורים״ את הזרעים כשהתרמיל מתייבש ונפתח בבת אחת.
למה זה חשוב? אם כל הזרעים ייפלו מתחת לעץ האם, הנבטים יתחרו זה בזה ובעץ הגדול על אור ועל מים. נדידה מאפשרת לצמח להגיע למקומות חדשים — ולפעמים גם לאיים רחוקים: זרע הקוקוס יכול לצוף בים שבועות ארוכים ולנבוט בחוף אחר.
למה זרע ״ישן״?
זרע שנפל בקיץ לא ינבוט מיד, גם אם ירטיב אותו גשם פתאומי. לרבים מהזרעים יש ״תרדמה״ — מנגנון שמונע נביטה עד שהעונה מתאימה. אצל חלק מצמחי הבר בישראל, הזרעים נובטים רק אחרי כמה גשמים טובים של החורף, כשיש סיכוי שהנבט יספיק לגדול. יש זרעים בעלי קליפה קשה שצריכה להישחק או להיסדק לפני שמים נכנסים פנימה.
זרעים יבשים שומרים על חיים זמן רב מאוד. בבנקים של זרעים, כמו בנק הגנים הישראלי, שומרים זרעים מיובשים בקור כדי לשמור על זנים ועל צמחי בר לעתיד. ובמצדה נמצאו זרעי תמר עתיקים, שנבטו אחרי כאלפיים שנה — דוגמה מפורסמת לכמה זרע יכול לחכות.
ניסוי: שעועית בכוס שקופה
צריך: כוס שקופה (עדיף מפלסטיק, שלא נשברת), נייר סופג או צמר גפן, מים, וכמה גרגרי שעועית יבשה, עדשים או חומוס. מקמטים את הנייר וממלאים בו את הכוס, מרטיבים אותו היטב (בלי שלולית בתחתית), ודוחפים את הזרעים בין הנייר לדופן — כך רואים אותם מבחוץ. מניחים במקום מואר אבל לא בשמש ישירה, ומרטיבים מחדש כשהנייר מתחיל להתייבש.
כדי שזה יהיה ניסוי אמיתי ולא רק ״לראות מה קורה״, משנים דבר אחד בכל פעם: כוס אחת עם מים וכוס אחת יבשה; כוס אחת בחדר וכוס אחת במקרר; כוס אחת באור וכוס אחת בארון חשוך. את כל השאר משאירים זהה. כך אפשר לענות על השאלה ״מה זרע צריך כדי לנבוט?״ — ולגלות שרוב הזרעים נובטים גם בחושך.
יומן תצפית וכללי בטיחות
כל יום רושמים ביומן: התאריך, מה רואים, ומודדים בסרגל את השורש ואת הגבעול. אפשר גם לצייר. בדרך כלל השורש יוצא ראשון, אחרי יומיים־חמישה, ופונה תמיד למטה; אחריו עולה הגבעול לכיוון האור, והעלים הראשונים נפתחים. נסו להפוך כוס אחת על צידה אחרי שהשורש יצא — לאן הוא יפנה עכשיו?
בטיחות: זרעים לניסוי הם לא אוכל — לא טועמים אותם, במיוחד שעועית יבשה, שאכילה שלה לא מבושלת עלולה לגרום לבחילות ולהקאות. לא משתמשים בזרעים מצופים בצבע או באבקה מחנות לגינון, שעלולים להיות מטופלים בחומרים נגד מזיקים. ילדים קטנים עלולים להכניס זרעים לפה או לאף, ולכן עושים את הניסוי עם מבוגר. בסוף שותלים את הנבטים בעציץ, או מעבירים לקומפוסט, ושוטפים ידיים.