הזנבנים חיים בקבוצות של כמה ציפורים ועד יותר מעשר, בשטח קבוע שבו הם מחפשים חרקים, זרעים ופירות. בזמן שהקבוצה אוכלת, אחד הזנבנים יושב על צמרת שיח ושומר. כשהוא רואה דורס או נחש, הוא קורא קריאת אזהרה, וכולם נמלטים או מתאספים יחד נגד האויב.
בקבוצת זנבנים בדרך כלל רק זוג אחד מטיל ביצים, וכל השאר עוזרים להאכיל ולשמור על הגוזלים. זו דוגמה ל״גידול משותף״ בעולם הציפורים.
החוקר הישראלי אמוץ זהבי ותלמידיו חקרו זנבנים במשך עשרות שנים בערבה, ולמדו מהם רעיונות חשובים על התנהגות בעלי חיים, שיתוף פעולה ו״הפגנת יכולת״.