בכל קיץ, בגלל גשמים בהרי אתיופיה, עלו מי הנילוס והציפו את השדות במצרים. כשהמים ירדו, נשאר בוץ שחור ופורה, ועליו זרעו חיטה, שעורה ופשתן. ההיסטוריון היווני הרודוטוס כינה את מצרים ״מתנת הנילוס״, כי בלי הנהר כל הארץ הייתה מדבר.
המצרים חילקו את השנה לשלוש עונות לפי הנהר: הצפה, זריעה וצמיחה, וקציר. הנילוס היה גם הכביש הראשי של מצרים: סירות הובילו עליו אבנים, תבואה ואנשים. מאז שנבנה הסכר הגבוה באסואן, בשנת 1970, ההצפות השנתיות נפסקו, והמים נאגרים באגם נאצר.

