מה זו קינה
קינה היא שיר אבל — שיר שאומרים כשמשהו יקר אבד. מגילת איכה כולה בנויה מקינות, והיא נקראת על שם המילה הראשונה שלה: ״איכה ישבה בדד העיר רבתי עם״. כלומר: איך ייתכן שהעיר שהייתה מלאה אנשים יושבת עכשיו לבד?
במגילה חמישה פרקים בלבד. היא מתארת את ירושלים כמו אישה בודדה שבוכה בלילה ואין מי שינחם אותה. הדימוי הזה עוזר להבין עד כמה גדול היה הצער.
בתנ״ך יש קינות נוספות, למשל הקינה של דוד על שאול ויהונתן. אבל מגילת איכה היא ספר שכולו קינה.
על מה בוכה המגילה
המגילה מתארת את מה שקרה כשצבא בבל כבש את ירושלים: מצור ורעב, ילדים שמבקשים לחם, בית המקדש שנשרף, ואנשים שהוגלו מארצם. היא לא מסתירה את הכאב ומתארת אותו בכנות.
המגילה נותנת קול גם למי שבדרך כלל לא שומעים אותו: אמהות, ילדים, זקנים וכוהנים. היא מתארת את הדרכים לציון כאבלות, כי אין מי שבא אליה בחגים, ואת שעריה כשוממים. כך הקורא מרגיש איך עיר שלמה התרוקנה מחיים. המגילה אינה מסבירה הכול ואינה ממהרת לנחם; היא קודם כול נותנת מקום לבכי.
יחד עם הצער, יש במגילה גם התבוננות פנימית: המשורר שואל מה הוביל לחורבן, ומבקש לחזור לדרך הנכונה. באמצע המגילה מופיעים גם משפטי תקווה, על כך שחסדי ה׳ לא נגמרים ושהם ״חדשים לבקרים״ — מתחדשים בכל בוקר.
מבנה מיוחד: אלף־בית
ארבעה מתוך חמשת הפרקים כתובים לפי סדר האלף־בית: כל פסוק, או כל קבוצה של פסוקים, מתחיל באות הבאה. בפרק השלישי יש שלושה פסוקים לכל אות. המבנה הזה נקרא ״אקרוסטיכון״.
אפשר לחשוב על כך כמו על דרך לומר: הצער גדול כל כך שהוא ממלא את כל האותיות, מאל״ף ועד תי״ו. הפרק החמישי, האחרון, אינו כתוב לפי האלף־בית, אבל יש בו עשרים ושניים פסוקים — כמספר האותיות.
יש מי שמסבירים שהסדר של האלף־בית נותן מסגרת לכאב: גם כשהכול נשבר, המשורר ממשיך לכתוב בסדר, אות אחר אות.
איכה בתשעה באב
תשעה באב הוא יום צום ואבל על חורבן שני בתי המקדש. בערב הצום יושבים בבית הכנסת על הרצפה או על כיסאות נמוכים, באור עמום, ושומעים את קריאת איכה בניגון עצוב ומיוחד.
בתשעה באב אומרים גם ״קינות״ — שירי אבל שכתבו משוררים יהודים לאורך הדורות, בהשראת מגילת איכה, על החורבן ועל צרות נוספות שעברו על העם. רבים נוהגים לא לשבת על כיסא רגיל עד חצות היום, כסימן לאבל.
לפי המסורת, את המגילה כתב ירמיהו הנביא, שראה את החורבן בעיניו. המגילה מסתיימת בבקשה: ״השיבנו ה׳ אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם״. בבית הכנסת חוזרים על הפסוק הזה פעם נוספת בסוף הקריאה, כדי לא לסיים במילים עצובות אלא בתקווה להתחדשות.