נביא צעיר ולא רצוי
ירמיהו היה בן למשפחת כוהנים מענתות, יישוב קטן ליד ירושלים. כשקיבל את שליחותו הוא ניסה לסרב ואמר שהוא רק ״נער״ ואינו יודע לדבר. אבל נאמר לו שלא יפחד, ושדבריו יהיו בפיו.
ירמיהו פעל בתקופה קשה. ממלכת יהודה הייתה קטנה, ובין שתי מעצמות גדולות — מצרים ובבל. ירמיהו הזהיר שאם העם לא ישנה את דרכיו, ירושלים תיחרב. הדברים שלו לא היו פופולריים: אנשים לעגו לו, הכו אותו, ואפילו השליכו אותו לבור מלא בוץ. ובכל זאת הוא המשיך לומר את מה שהאמין שהוא אמת.
ירמיהו אף נצטווה שלא להתחתן ולא להקים משפחה, כסימן לקשיים שעומדים לבוא. זו עוד דוגמה לכך שכל חייו הפכו לחלק מהנבואה שלו.
נבואות שמראים בעיניים
ירמיהו השתמש הרבה ב״מעשים סמליים״ — פעולות שהמחישו את דבריו. פעם שבר כד חרס לעיני העם כדי להראות שירושלים עלולה להישבר. פעם אחרת הלך עם מוט עץ על צווארו, כמו עול של בהמה, כדי לומר שבבל תשלוט בעמים.
היה לו גם סופר נאמן, ברוך בן נריה, שכתב את דבריו על מגילה. כשהמגילה הובאה אל המלך יהויקים, המלך חתך אותה וזרק אותה לאש. ירמיהו לא ויתר — וברוך כתב את הדברים מחדש.
ירמיהו עמד גם בשער בית המקדש ואמר לעם שלא יבטחו בכך שהמקדש יגן עליהם, אם במקביל הם עושקים את החלשים. בגלל הדברים האלה כמעט הוציאו אותו להורג.
חורבן ומכתב לגולים
בסופו של דבר קרה מה שירמיהו הזהיר ממנו: צבא בבל, בהנהגת נבוכדנצר, החריב את ירושלים ואת בית המקדש. ירמיהו ראה את החורבן במו עיניו. לפי המסורת, הוא גם כתב את מגילת איכה, שמקוננת על החורבן.
עוד לפני החורבן, כשחלק מהעם כבר הוגלה לבבל, שלח להם ירמיהו מכתב מפורסם. הוא כתב להם לבנות בתים, לנטוע גנים, להקים משפחות ולדאוג לשלום המקום שבו הם גרים — כי הגלות תימשך זמן רב, אבל לא לנצח.
אחרי החורבן הבבלים נתנו לירמיהו לבחור אם ללכת לבבל או להישאר בארץ, והוא בחר להישאר עם מי שנשאר. בהמשך, נגד רצונו, נלקח עם קבוצת יהודים למצרים.
תקווה בתוך החורבן
אף שירמיהו מוכר כנביא של אזהרות, יש בספר גם נבואות נחמה יפות. בזמן שירושלים הייתה מוקפת אויבים, ירמיהו קנה שדה בענתות — מעשה שהראה שהוא מאמין שיום אחד שוב יקנו שדות וכרמים בארץ.
אחת הנבואות הידועות מתארת את רחל אמנו בוכה על בניה שהלכו לגלות, והתשובה היא ״ושבו בנים לגבולם״ — הבנים ישובו לארצם. בספר מופיעים גם ביטויים שנכנסו לעברית ולתרבות, והוא משמש הפטרה בכמה שבתות בתקופת ״בין המצרים״, לפני תשעה באב.
ירמיהו גם מתאר את ירושלים בעתיד, שבה שוב יישמעו ״קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה״ — מילים שמושרות עד היום בחתונות.