במשך דורות רבים חיו בארץ ובסביבתה כלבים שלא היו שייכים לאיש — כלבי פרא למחצה שחיו ליד מחנות של בדואים ובמדבר. הם היו קשוחים, חשדנים כלפי זרים, ויכלו לחיות עם מעט מים ובחום גדול. בשנות השלושים של המאה העשרים, החוקרת רודולפינה מנצל, שעלתה לארץ מאוסטריה, אספה כלבים כאלה ופיתחה מהם גזע.
מנצל רצתה כלב שמתאים לארץ: לשמירה, לעבודה בהתיישבות ובהמשך גם לצבא ולסיוע. ההתאחדות הישראלית לכלבנות קיבלה את תקן הגזע ב־1953, וארגון הכלבנות הבינלאומי הכיר בו ב־1966. הוא משויך לקבוצה החמישית — כלבים קדומים ודמויי שפיץ.
הכלב הכנעני בינוני בגודלו, עם אוזניים זקופות, זנב מסולסל על הגב ופרווה קצרה וצפופה — בגוונים של חול, חום, לבן או שחור. הוא נאמן מאוד למשפחה, נובח כשמשהו לא מוכר מתקרב, ולומד מהר כשמאלפים אותו בסבלנות ובחיזוק חיובי. כמו כל כלב, הוא צריך טיולים, משחק וחברה.