דמיינו שיחה: יש מי שמדבר, יש מי ששומע ויש מי שמדברים עליו. כך בנויים הגופים. בסך הכול יש עשרה גופים, ובכל קבוצה יש יחיד ורבים. בגוף שני ובגוף שלישי יש גם הבחנה בין זכר לנקבה, ואילו בגוף ראשון אין: גם בן וגם בת אומרים ״אני״.
בעבר אפשר לזהות את הגוף לפי סוף הפועל: שמרתי (אני), שמרנו (אנחנו), שמרו (הם או הן). לכן אפשר לכתוב ״שמרנו על הכלב״ בלי ״אנחנו״. בעתיד הגוף מסומן בעיקר בהתחלה: אשמור, נשמור, ישמור. בהווה הפועל לא מגלה את הגוף, ולכן חייבים להוסיף כינוי גוף.
כשהנושא הוא שם עצם, הפועל בא בגוף שלישי: ״סבתא אפתה עוגה״. וכשמחברים כמה נושאים, בודקים מי בפנים: ״דנה ואני שיחקנו״ — יש ״אני״, ולכן זה כמו ״אנחנו״. ״אתה ונועה תשחקו״ — זה כמו ״אתם״. בכתיבת סיפור חשוב לבחור גוף אחד, ראשון או שלישי, ולהישאר בו.