עבר הוא מה שכבר קרה: ״אתמול שיחקנו בפארק״. הווה הוא מה שקורה עכשיו או קורה בדרך כלל: ״אני משחקת כדורסל״. עתיד הוא מה שעוד יקרה: ״מחר נשחק שוב״. הפועל עצמו משנה צורה כדי לסמן את הזמן.
לכל זמן יש סימנים. בעבר הגוף מסומן בסוף המילה: כתבתי, כתבנו, כתבו. בעתיד הגוף מסומן בעיקר בהתחלה: אכתוב, תכתוב, נכתוב, יכתבו. בהווה יש רק ארבע צורות — כותב, כותבת, כותבים, כותבות — ולכן צריך להוסיף כינוי גוף: ״אני כותב״, ״הוא כותב״.
טעות נפוצה היא לערבב זמנים באותו סיפור: ״אתמול הלכתי לים ואני שוחה במים״. אם הסיפור קרה בעבר, כדאי להישאר בעבר: ״הלכתי לים ושחיתי במים״. מלבד שלושת הזמנים יש גם צורות שאין להן זמן: שם הפועל (לכתוב) והציווי (כתוב!).