מתחילים מהעתיד בגוף נוכח — תכתוב, תכתבי, תכתבו — ומורידים את הת׳: כתוב, כתבי, כתבו. הציווי קיים רק בגוף נוכח (אתה, את, אתם, אתן), כי פונים בו אל מי שעומד מולנו. כשרוצים לעודד קבוצה שאנחנו חלק ממנה, משתמשים בעתיד: ״בואו נלך!״.
בחלק מהבניינים צריך להחזיר ה׳: בהתפעל — תתלבש ← התלבש, בנפעל — תיכנס ← היכנס, ובהפעיל — תדליק ← הדלק (בזכר יחיד בלי י׳). לכן כותבים ״הדלק את האור״, ולא ״הדליק״, שהוא עבר. לבניינים הסבילים פועל והופעל אין ציווי.
ציווי שלילי לא בונים מצורת הציווי, אלא מ״אל״ ועוד פועל בעתיד: ״אל תדאג״, ״אל תשכחי״ — לא ״אל דאג״. בדיבור משתמשים הרבה בעתיד במקום ציווי (״תסגור את הדלת״), וזה טבעי לגמרי. בהוראות ובמתכונים נהוג הציווי הקלאסי, ובשלטים — שם הפועל.

