עשרה גופים, שלוש קבוצות
דמיינו שיחה: יש מי שמדבר, יש מי ששומע, ויש מישהו שמדברים עליו. כך בדיוק בנויים הגופים. גוף ראשון: אני, אנחנו — המדבר בעצמו. גוף שני: אתה, את, אתם, אתן — מי שפונים אליו. גוף שלישי: הוא, היא, הם, הן — מי שמספרים עליו.
בכל קבוצה יש יחיד ורבים, ובגוף השני והשלישי יש גם זכר ונקבה. בגוף ראשון אין הבדל בין זכר לנקבה במילה עצמה: גם בן וגם בת אומרים ״אני״ ו״אנחנו״. המילים האלה נקראות ״כינויי גוף״.
הגופים בעבר
בעבר הפועל משתנה בסוף המילה, ולכן אפשר לזהות את הגוף גם בלי כינוי הגוף. ננטה את הפועל ״שמר״: אני שמרתי, אתה שמרת, את שמרת, הוא שמר, היא שמרה, אנחנו שמרנו, אתם שמרתם, אתן שמרתן, הם שמרו, הן שמרו.
שימו לב לשני דברים. ״שמרת״ בלי ניקוד יכולה להיות גם ״אתה״ וגם ״את״, ורק ההקשר מגלה מי. ו״שמרו״ משמשת גם לזכר וגם לנקבה ברבים: הם שמרו, הן שמרו.
בגלל הסיומות אפשר לכתוב בעבר בלי כינוי הגוף: ״שמרנו על הכלב״ — ברור שזה ״אנחנו״, כי הסיומת ־נו אומרת זאת.
הגופים בעתיד
בעתיד הגוף מסומן בעיקר בהתחלה: אני אשמור, אתה תשמור, את תשמרי, הוא ישמור, היא תשמור, אנחנו נשמור, אתם תשמרו, הם ישמרו.
מעניין לראות ש״תשמור״ משמשת גם ל״אתה״ וגם ל״היא״: ״אתה תשמור על הכדור״, ״היא תשמור על הכדור״. גם כאן ההקשר עוזר להבין. בעברית של ימינו משתמשים בדרך כלל באותן צורות גם לאתן ולהן: ״אתן תשמרו״, ״הן ישמרו״. בלשון ספרותית יש לנקבה ברבים צורה מיוחדת: ״תשמורנה״.
ובהווה?
בהווה אין צורה מיוחדת לכל גוף, אלא רק ארבע צורות לפי זכר ונקבה ויחיד ורבים: שומר, שומרת, שומרים, שומרות. לכן בהווה חייבים להוסיף את כינוי הגוף: ״אני שומר״, ״אתה שומר״, ״הוא שומר״ — כי הפועל עצמו לא מגלה מי שומר.
זיהוי גופים עוזר מאוד בכתיבה. כשכותבים סיפור בגוף ראשון, המספר מדבר על עצמו: ״הלכתי ביער ושמעתי רחש״. כשכותבים בגוף שלישי, המספר מספר על דמות: ״היא הלכה ביער ושמעה רחש״. חשוב להישאר באותו גוף לאורך כל הסיפור.
כשהנושא הוא שם עצם
לא תמיד יש במשפט כינוי גוף. כשהנושא הוא שם עצם, כמו ״הילדים״ או ״סבתא״, הפועל בא בגוף שלישי: ״הילדים שיחקו״ (כמו הם), ״סבתא אפתה עוגה״ (כמו היא).
כשמחברים כמה נושאים יחד, בודקים מי בפנים. ״דנה ואני שיחקנו״ — יש כאן ״אני״, ולכן זה כמו ״אנחנו״. ״אתה ונועה תשחקו בחוץ״ — יש כאן ״אתה״, ולכן זה כמו ״אתם״. ״אבא ואמא נסעו״ — אין כאן אני ואין אתה, ולכן זה כמו ״הם״. זה כלל שימושי מאוד בכתיבה.
כך גם בכתיבת מכתב: כשפונים לחבר, כותבים בגוף שני — ״מה שלומך? מתי תבוא?״.