אותיות כמספרים
כדי לשמור טקסט, מחשבים הסכימו על טבלה: לכל אות יש מספר. אחת הטבלאות הראשונות, ASCII, נקבעה ב־1963 ונתנה מספר לכל אות אנגלית, ספרה וסימן — למשל האות A היא 65. כשאתם מקלידים A, המחשב שומר בעצם את המספר 65, בבינארית. הטבלה הזאת הספיקה לאנגלית, אבל לא היה בה מקום לעברית, לערבית, לסינית או לאימוג׳י.
לכן נוצרה טבלה עולמית ענקית בשם יוניקוד, שנותנת מספר לכל תו בכל שפה כתובה — יותר מ־100,000 תווים: אותיות עבריות עם ניקוד, כתב סיני, סימנים מתמטיים, ואפילו האימוג׳י. בזכותה אפשר לשלוח הודעה בעברית לטלפון בצד השני של העולם, והיא תופיע נכון. כשטקסט מופיע כג׳יבריש של סימנים מוזרים, בדרך כלל התוכנה פשוט קראה אותו ״בטבלה הלא נכונה״.
תמונות כמספרים
תמונה דיגיטלית היא רשת של פיקסלים — ריבועים קטנטנים, כמו פסיפס. לכל פיקסל שומרים שלושה מספרים: כמה אדום, כמה ירוק וכמה כחול יש בו (RGB). כל מספר הוא בדרך כלל בין 0 ל־255 — כלומר בייט אחד. שלושה אפסים הם שחור, שלושה 255 הם לבן, ו־255 אדום עם אפס ירוק ואפס כחול הוא אדום בוהק. משלושת המספרים האלה אפשר ליצור יותר מ־16 מיליון צבעים.
מצלמה של טלפון מצלמת מיליוני פיקסלים בתמונה אחת, כלומר עשרות מיליוני מספרים. הרזולוציה היא מספר הפיקסלים: ככל שיש יותר, התמונה חדה יותר — וגדולה יותר בקובץ. כשמגדילים תמונה קטנה מדי, רואים את הריבועים — זו ה״פיקסליזציה״.
צלילים כמספרים
צליל הוא גל של רעידות באוויר. כדי לשמור אותו, המיקרופון הופך את הגל לאות חשמלי, והמחשב ״מודד״ את גובה הגל הרבה מאוד פעמים בשנייה — עשרות אלפי פעמים. כל מדידה היא מספר. התהליך הזה נקרא דגימה. כשמשמיעים את הקובץ, הרמקול בונה את הגל מחדש מכל המספרים, כמו ציור שמחברים בו נקודות.
ככל שדוגמים יותר פעמים בשנייה ובמספרים מדויקים יותר, הצליל נאמן יותר למקור — אבל הקובץ גדל. גם וידאו הוא בעצם הרבה תמונות (פריימים) ברצף, עשרות בשנייה, יחד עם פס קול. לכן סרטונים הם הקבצים הגדולים ביותר שיש לרוב האנשים.
דחיסה: לשמור פחות
אם שומרים כל פיקסל וכל דגימה, הקבצים עצומים. לכן משתמשים בדחיסה. יש דחיסה ״בלי אובדן״, שמוצאת חזרות — למשל במקום לכתוב ״כחול״ אלף פעמים לשמיים, כותבים ״אלף פעמים כחול״ — והמידע חוזר בדיוק. ויש דחיסה ״עם אובדן״, שמוותרת על פרטים שהעין או האוזן כמעט לא מבחינות בהם. ככה עובדים רוב קובצי התמונות, השירים והסרטונים.
דחיסה עם אובדן חוסכת המון מקום, אבל אם דוחסים שוב ושוב — למשל מעבירים תמונה מטלפון לטלפון הרבה פעמים — האיכות יורדת, ומופיעים ״ריבועים״ ומריחות. זו הסיבה שתמונה שעברה הרבה ידיים נראית לפעמים מטושטשת.